אובדן של תינוק רך מוגדר כאובדן של תינוק.ת במהלך החודש הראשון של חייו, או בגיל גדול יותר אם לא עזב את בית החולים מלידתו.

סיפור שכתבה אורית לסר בעקבות אובדן ילדה לפני כ17 שנים

 

יפוג צערם / אורית לסר

קולות המחלקה הסואנת התפוגגו לאיטם, בשעת ערב מאוחרת זו. התינוקות הוחזרו לעריסותיהם ולחיק אימהותיהם, ואחיות המשמרת הנמיכו קולן ושוחחו זו עם זו חרישית. היא ישובה על הכורסא שבחדרה האפלולי, מערסלת בזרועותיה את החבילה הקטנה והחנוטה היטב, ממנה מציצות פניה הזעירות של בתה התינוקת. מבטה ארוך ומשתהה על תווי פניה, ורגע של תדהמה, כשהקטנה פוקחת עיניים וכמו מביטה בה. לרגע ארוך, נדמה לה שהיא רואה את דמותה שלה נשקפת. ואחר הרגע ההוא, מפעים וממלא, היא נמסכת שלווה. רק פעימת הלב שהוחסרה כבר פג תוקפה.

היא נזכרת בחלומות שפקדו אותה בהריון הראשון, אי אז. כמעט מדי לילה הייתה חולמת אותה ואת התינוק שייוולד לה, והם יחד אחוזים במקומות שונים. אלא שאז, וכל פעם באופן אחר, היא שוכחת ממנו… משאירה אותו בטעות ואז נזכרת בחרדה ורצה לחפש או לאסוף אותו. באחד החלומות, היא בבית הספר היסודי שבו למדה, והם מחליקים בחדווה יחד במדרגות בית הספר. משם, הדלת הגדולה המובילה אל החצר נפתחת, ואור שמש מסנוור פורץ פנימה ומזמין וקורא לה. היא מניחה את התינוק הקטן בצד המסדרון, שוכב בסל-קל, ומבטיחה לשוב לקחתו בתום ההפסקה הגדולה. אלא שאז היא נסחפת אל השמש, הכדור העגול וצהלות הילדים, שוכחת משאר-בשרה שהונח למשמרת בין כתלי בית הספר. בחלום אחר, היא בטיול מעבר לים. היא מטיילת בחדווה במדרכות מרוצפות של העיר הסואנת, בצעדים קלילים, ולגופה קשור התינוק שלה. החוויה המסעירה ותחושת החופש והאושר שוב משכיחים ממנה את תפקיד האם, והיא מורידה את התינוק ומבקשת ממאן דהו- שיחזיק בו כדי שתוכל להסתובב בעיר הגדולה ללא הגבלה. עובר זמן רב עד שהיא חשה בבהלה עצומה בחסרונו, והיא שבה לחפשו באימה גדולה. שמא לא תמצאהו, שמא אבד לה?! ואיך תוכל להסביר לעצמה ולאחרים את חוסר יכולתה לשמור על היצור הזעיר?!

כששיתפה עם חברותיה את דבר החלומות, הן מיהרו לנחם אותה ולהרגיע, כדי שהחלומות שווא ידברו ויפריעו לה. כל אחת מהן אמרה בנחרצות שהיא בוודאי תתרגל בתוך רגעים לתפקיד ולאחריות הגדולה. שמעולם לא תעזוב אותו ולא תוכל להניחו מידיה.

ואכן כך היה. עם לידתו נבראה גם לה דמות אם. מחשבותיה וכל יומה ולילה, היו נתונים כולם ליצור הקטן שגדל מתוכה. היא הייתה מסורה וקשובה מאין כמוה. כל נשימותיה תאמו את נשימותיו הרכות. גידולו הסב לה עונג רב וכבר חצי שנה לאחר לידתו, השתוקקה למלא את רחמה ואת ידיה בילד נוסף.

ואכן התברכו בשנית. התבשרו שבן נוסף עתיד להיוולד להם, בקיץ. היא נזכרת איך בתחילת חודשי האביב הייתה יושבת בביתה ומרגישה את פעמי החיים החדשים שבה, והיא נמלאת חדווה.

שום דבר לא בישר את המפץ הגדול. זה שלפתע היכה והפריד את שלייתה ואת חייהם. היא משחזרת את העיניים הקרועות שמבחינות בכתמי הדם, ובכאב העמום. במשפט הדומם היחיד שהצליחה להוציא מפיה – "משהו לא בסדר, צריך לנסוע לבית החולים".

בלית ברירה, הם השאירו את ילדם הבכור ישן בחדרו, והשמרטפית המבוהלת לביתם, התבקשה להמתין להם עד שיחזרו. אולם אין תוקף, לא לזמן ולא להבטחה שלהם אליה.

נסיעה קצרה לבית חולים, מתלבטים במשפטים קצרים- לאן, דרך איפה, היכן לחנות, האם זה מסוכן ללכת, ללכת למיון או לחדר יולדות? אין להם עם מי להתייעץ ועל מי לסמוך. סיטואציה זרה ונוקשה שכולה סימני שאלה.

אורות הפלורסנט של חדר המיון בוהקים ומקבלים את פניהם ואת קלונם. האמת יוצאת לאור. לכאן מגיעים כי משהו לא כשורה. ממתינים בשתיקה לגניקולוגית, שתבדוק אותה בסבר פנים רציני. אז תופר השתיקה, והיא תגיד להם את המילים "היפרדות שלייה", "אשפוז", "המתנה לעיתים ארוכה", "נוזלים" ו-"כדור לעצירת תהליך הלידה". רק מאוחר יותר תאמר את השם המפורש-  פגייה. ותוסיף בחיוך חשוק שפתיים- "תתפללו".

ומחלקת נשים, שעד לאותו הרגע, לא ידעו שקיימת מחלה ולא מחלקה כזאת. במסדרון הקומה, שקט ואימה חנוקה, נשים מדדות הלוך ושוב למצוא מזור לבדידותן והפוגה מהשעמום. רק בשעות אחר הצהריים מתמלאים החדרים, וילדים בגילאים שונים מתרוצצים ומחפשים את אימא. השאלה "מתי תבואי הביתה"?! נתלית בחללים הצרים, ואדי תקווה סמויה שאיננה פגה, אל מול הסיכויים והסיכונים. זהו כעת ביתה החדש. היא לא מתרגלת ולא מבחינה כמעט באור השמש שבחוץ. אפל פה, ואפילה שורה גם עליה. חברות וקרובי משפחה מרעיפים עליהם אהבה וממתקים, וברגעים שכאלו, גם הכאבים מתפוגגים.

אבל זמנם במחלקה הממתינה, היה קצר יותר. והזמן החדש בפגיית הילודים. אלו שחייהם פגו במהירות. פירות בוסר. יצורים דלים וחיים על חוט השערה. שקט מתוח תלוי בין מיטה למיטה. הם מביטים נואשים ברחם המלאכותית, שאמורה לגדל כעת את עוברם. תולים עיניים ביצור החי והזעיר שנתלש מגוף אמו, ולוחשים בדממה אל צינורות הפלסטיק- החיו, הזרימו, החדירו, נפחו חיים. הלוא לכך נוצרתם. הם מביטים בייאוש בפנים הזעירות והמרוחקות של תינוקם, שכמעט ואינן נראות מבעד למכשור ולמעבה המעטפת המגוננת. נראה להם כי חולם הוא בהקיץ, על זמן ועל חום שפג.

היא מקבלת בפרצוף תמה את נער השליחויות שגורר לחדרה זר פרחים גדול. "טעית בכתובת", היא אומרת לו, "זה בוודאי לא עבורי… מחלקת יולדות נמצאת ממול". הוא מסתכל נבוך בכתובת ובפתק שבו רשום שמה. מניח את הזר ומגיש לה את כרטיס הברכה שהוצמד לעטיפה. בפתק הקטן רשום "זה הקטן גדול יהיה… באהבה, סבתא". לראשונה, עולות בה דמעות. עד כה לא בכתה. עם צאתו של התינוק ממנה, התמלאה באופטימיות ובתחושה עיקשת של חיים. רק עתה, הבינה שאולי זה הקטן, יתכן ולא יגדל. לו רק ניתן היה לעצום עיניים ולחיות את הרגע הבא, שבו ידעו אם נגזרו לחיים או לאו.

כעבור מספר ימים, עמדו מעליו, נאחזים וממאנים להיפרד ממגע הכיסוי העליון של מיטתו. עומדים שניהם כמבצר וכחומה אל דופן המכונה הבלתי מנוצחת. רק שלא יפתחו הצוות הרפואי את מכסה הפלסטיק הגדול ויאספו משם את הגווייה הקטנה השוכבת תחתיו. מה שמעל ומה שמתחת. וזה אינו מושפע מזה. מעלה ומטה, כמו תקוותיהם ואמונתם בכל יכול, ברפואה ובשמיים.

"בידיים מלאות" אמרו לה, כשנגלה דבר הריונה החדש. לא הייתה ברכה קשה ופוצעת יותר, עבור אם צעירה שיצאה לא מזמן את בית החולים אל השמש שבחוץ, בידיים ובלב מרוקן. אולם זיכרון חי זה, עודו נעוץ כפגיון בליבה, יש בו גם מן ההכרח, שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם יתמלאו בחיים.

שוכבת על צידה, במיטתם הרחבה, היא מקשיבה להלמות הלבבות הפועמים בתוכה. שלה ושלו. התריסים מוגפים, עלטה מסביב. לרגע היא נרדמת, וחלום צץ לו. והתינוק ההוא, כבר איננו שוכב בעריסת המוות בקומה השמינית של בית החולים, אלא בבור מים. קרני שמש חודרות עמוק אל הבור ומציפות אותו באור חזק. בתוך הבור, גוף זעיר ולב פועם, שילייה וחבל טבור מסובבים אותו ומעניקים לו עוד ועוד חיים. ובבוא הזמן, רק יד תושט אל הבור ותשאב ממנו את החי השלם, בתום שהות מלאה בבטן האדמה. והנה הוא יוצא, בכי ראשון, עיניים עצומות אל מול אור השמש, וידיים נאחזות בו ועוטפות.

אדם כחלום יעוף. ובחלוף הזמן, היא מתעוררת ומרגישה בעיטה קלה מהתינוקת המרחפת בחלל רחמה. חיוך מתפשט בה עם אות החיים שהתקבלה ממעמקיה, והיא משיבה לה בליטוף עדין ובוטח. "את תהיי שלי". עם לידתך במועד הנכון, את תהיי לי לתינוקת, בידיי המלאות. אצמיד אותך לגופי החם ולליבי השותת. לא אניחך ולא אותירך. את הנחמה שלי, את מפיגת צערי הרחוק.

מודעות פרסומת