החברה לא תמיד מבינה ומאפשרת אבל לאחר אובדן הריון בחלק הראשון שלו. זאת בלי להבין שעבור נשים רבות, הקשר מתחיל ממש יחד עם תחילת ההריון, וגם הילדים שלא הגיעו לבשלות, עדיין נספרים במניין הכולל.. שהאהבה לא אובדת..
נועה זהבי-רז כותבת על האובדן שלה:
לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איך הוא היה יכול להיות, הילד שלא נולד לי. אם הוא היה בן או בת, איך היינו קוראים לו, אם הוא היה משורר כמו אור או מצחיק כמו שי. לפעמים אני שואלת את עצמי איך הוא היה נראה. מתי הוא היה מתחיל ללכת. איך היה נשמע הקול שלו בפעם הראשונה שהיה קורא לי.
חודש שלם עבר. 30 ימים. בתיאוריה הייתי אמורה להפסיק להתאבל עליו. ללכת לבית קברות, לשים חתיכת שיש עם כיתוב מרגש. אבל אין מצבות לעוברים בני עשרה שבועות. אין מה לקבור.
הייתי אמורה לשכוח ממנו. לשכוח אותו. הנה, הרי חזרתי לשגרה, ועבודה, וילדות. אפילו הגוף, בתזמון מדוייק להתאכזר, כבר חזר לעשות את שלו. אני אמורה להתרכז במה שיש, להתכונן לסבב הבא. אבל הפיצי הזה, הילד שלא נולד לי, לא יוצא לי מהראש.
איזה מין אח הוא היה? אור ושי מחכות לו כל כך. וכשהיה נולד, היו סופרות אותו בכלל? הוא היה אלרגי למשהו? ואולי הילד הזה סוף סוף היה יוצא לי בגודל נורמלי ויונק כבר מההתחלה?
איזה סיפורים הוא היה אוהב? איזה שירים? איזה משחקים? איזה אנשים? אם נניח מישהי שאני אוהבת במיוחד הייתה מרימה אותו ומחבקת אליה, גם הוא היה מרגיש בבית?
אני חייבת להפסיק לחשוב עליו, על הילד שלא נולד לי. אבל שנתיים חיכינו לו. ניתוחים. זריקות. טיפולים. וכשהוא הגיע הוא כבר היה בהישג יד, כבר יכלתי לראות אותו איתי. ואז כבר לא.
—-
זה התחיל מדימום בשבת בערב. אל תלחצי עוד אמרתי לעצמי. זה בקטנה. יש נשים שמדממות כל ההריון. אין מה לרוץ למיון, אמר הראל, הרופא שאיתי. הוא צדק. עצוב כמה שצדק.
יום ראשון, ערב סוכות, הראל בעבודה, אני גוררת את הבנות איתי למרפאה לבדוק אם עדיין יש דופק. באינטואיציה של הרגע האחרון משאירה אותן בחוץ עם נטפליקס באייפון. המתמחה מחייכת אליי. בטח הכל בסדר. היא מתחילה לבדוק. אני מסתכלת על המוניטור. לא צריך להסביר. אני רואה לבד.
אני רצה החוצה, מוסרת את הילדות לאבא שלי שבדיוק הגיע. מתקשרת להראל ומתחילה לבכות. מתקשרת לנעמה ואומרת לה לבוא מהר. אין דופק. נוסעים למיון. נעמה מבטלת מליון תוכניות ומגיעה. אנחנו נוסעות. אני מרגישה כמו בסרט מיושן. זה לא באמת קורה לי.
נכנסות לבדיקה במיון נשים. אני עוד מתפללת שמשהו יהיה שונה. אני יודעת שלא. אני לא מצליחה להפסיק להתפלל. שום דבר לא משתנה. הרופאה מסבירה בשקט את האפשרויות. הכל שקט. גם הדמעות.
אני לא רוצה כלום. אני רוצה שיחבקו אותי. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני רוצה לצרוח. אני רוצה לשמוע שאוהבים אותי. אני רוצה שהכל ייגמר. הכל ייגמר רק עוד שבועיים ומשהו. ככה זה כשאין תורים.
אני מגייסת חברה גינקולוגית שמפעילה קשרים אצלה במחלקה. שבועיים ומשהו מתכווצים לשלושה ימים. שלושת הימים האלה ארוכים כמו נצח, וקצרים כמו שניה בודדה, ובודדים. כל כך בודדים.
בבית החולים אני שוב מתפללת. אבל נסים כבר לא קורים בשלב הזה. אני רועדת מהכדורים. קר לי. אני רק רוצה שהראל ימשיך לשבת לידי. הוא לא זז לשום מקום. לוקחים אותי פנימה. המרדים שואל את האחות מה היא איבדה. אני לא מבינה שהוא פנה אליה ולא אליי. ״את הילד שלי״ אני עונה לו ונקרעת מבכי. נקרעת בפעם הראשונה.
ואז אני קמה. והוא איננו, הילד שכבר לא יוולד לי. הוא איננו והכל מרגיש ריק ומיותר. זהו, זה נגמר. אני אמורה לשכוח ממנו עכשיו. לבכות קצת ולהמשיך הלאה. לחזור לשגרה, לילדות, למציאות בה הוא לא היה ולא יהיה לעולם.
—-
אני אמורה להפסיק לחשוב עליו, על הילד שלא נולד לי. עבר חודש מאז אותו יום בבית החולים. זה מספיק. אני באמת אמורה. אבל אני כל כך מתגעגעת.
ובפעם הבאה, בסבב הבא, האחות תשאל ככה בשגרה, כמה ילדים יש לך? ואני אענה ששתיים. והיא תשאל כמה הריונות ואני אבלע את הרוק ואומר לה ״שלושה״. ונראה לי שזה תמיד עוד יכאב.
המבט של מיילדות מסורתית על הפלות
תמיכה ברשת
קבוצת תמיכה לאחר הפלה בפייסבוק
קבוצות תמיכה
קרן שחר
סדנת העצמה לנשים לאחר הפלה . קאוצ'ינג אימון אישי וקבוצות
קיבוץ רמת יוחנן (ליד הקריות)
מסובסד 75 ש"ח למשתתפת למפגש (שעתיים) – 12 מפגשים
0523662468
לידה שקטה 