מאת: רוני עמבור**

חלק I
שוחחתי עם חבר שמטפל במודעות, על נושא ההנצחה, ועל טיבה. מתי היא מעודדת את המשכיות החיים ומתי היא פועלת לעצירתם. השיחה התפתחה בעקבות יום הזיכרון שהציף על פני השטח שפע של הנצחות שנעשו ברחבי הארץ לזכר הנופלים. מִצְפִּים, אנדרטאות, מיזמים קהילתיים, מרתונים ועוד.
ההנצחות סובבות לא מעט את חיינו. יתרה מזאת, אחד ממניעי הפילנתרופיה אלה מפעלי ההנצחות. מלגות, קרנות חינוך וכד'. מרבית אגפיו של בי"ח איכילוב נבנו מתרומות. מכאן שהנצחה זה דבר חיובי. אז מה החשש? איפה פה הקושי?
הקושי הוא לדעתי בהנצחה שמשמרת את הכאב ומובילה לבניית 'מקדש'. הנצחה כזו מפגישה את הכאב ביומיום, ומחייה את הטראומה באמצעות 'מקדש', שמנציח את הנפטר ואת הזיכרון שלו. אם בחרתי בחיים, אז להמשיך לצמוח. למה לזמן את המתים כל יום מחדש.
הורים שמספרים את הסיפור האישי שלהם על אובדן הבן בכוונה לייצר רגישות והתעוררות, הופכים את ההנצחה למקום שמעורר השראה. לעומת זה, הורים שבונים אנדרטאת אבן גדולה בחצר ביתם, הרי שיש פה הנצחה לשם מקדש. החיים נועדו להמשכיות. הנצחה כזו בכוחה לעצור את החיים.
וכל השיחה הזו בכלל התחילה בעקבות ביקור במִצְפּה מדהים בראש פינה, שנבנה לזכר בן המקום, שנפל באחד מקרבות צה"ל. במצפה מושמעת הקלטת רקע ומספרת על הבן ועל אהבתו לאזור בו נולד וגדל. אחרי הדיון ביננו, ניסיתי להיזכר מה היה המסר של המקום, האם הוא " אל תשכחו את הבן שלי", או "תראו את האזור המדהים הזה, האם לא שווה לחיות בשביל זה?!". אני נוטה לומר המסר השני. אבל כנראה שאצטרך לסוע שוב כדי לוודא.

חלק II
אנשים, אחרי שאיבדו את היקר להם, מנסים להישאר כמה שיותר קרוב לנקודת האובדן, כי כך זה מרגיש הכי קרוב לאדם שאיבדו. כל צעד הלאה מנקודת זמן זו, מעורר בהם חשש שמא מושא האובדן ישכח. וכך, הפחד משינוי משאיר אותם בנקודה של הכאב. כל עוד הם חווים כאב הם מנציחים את האדם, שזה כאילו להחיות אותו לרגע. . אבל למעט הנצחה חוזרת לאובדן ולכאב, מאומה לא משתנה.

הם תקועים בסחרור של אבל. הם כופים על עצמם לחזור ולהיזכר באובדן באמצעים אלו ואחרים. התמונה שתלויה מעל הארון או הצילום בנייד, כדי לא לשכוח.
הם נמצאים במרדף מתמיד אחר מנת הכאב הבאה שלהם. הם לא מאמינים שאי אפשר לזכור בלי לכאוב. שאפשר להרפות לפעמים מהזכרון, שלא יקרה דבר אם יירפו מהאובדן בשעה הקרובה, ביום או בשבוע הקרוב. אני תוהה האם אינם חושבים שהסובבים אותם, החיים, זקוקים לתשומת לב הזו שהם מבזבזים על המתים ? האם הם לא רוצים להמשיך הלאה עם החיים? האם החיים שלהם פחות חושבים מהאין-חיים של אלה שאיבדו ?

* נכתב מתוך תסכול וכאב ועצב לאלו שנמצאים בתוך הלופ של אובדן כבר המון שנים. לאבא שהפך את החדר של הבן למקדש, ובסוף איבד את האישה בגירושין, לזוג הורים שנוסע עם תמונה של הבן ברחבי העולם, לאם ששוטפת את הבית ואת החדר כי היא מקווה שהוא יחזור. לכל אותם טקסים קטנים המנציחים את האובדן ומנהלים לנו את החיים

** רוני עמבור היא אם שאבדה את בנה, לאחר שהיה חודשיים וחצי בפגייה. היא אמנית ומקימת קבוצת הפייסבוק אבל ואובדן – השלב שאחרי, קבוצה העוסקת באובדן ובאבל.

מודעות פרסומת