מאת: רוני עמבור*

תופעות נלוות לאבל ואובדן הן לא פעם האשמה עצמית וייסורי מצפון.
האם יכולתי לעשות משהו ולמנוע את אשר קרה?
האם נפרדתי מהנפטר בכבוד הראוי?
או כל אשמה אחרת שאנחנו נוטים לקחת על עצמנו, בעקבות המח הקודח והחופר ביצירתיות רבה. ההאשמות שבאות בצורות ובעוצמות שונות.

אני חשתי יסורי מצפון על כל הדברים שכביכול יכולתי לעשות ולא עשיתי, ביניהם דברים שעשויים היו, אולי, למנוע את המוות של הבן שלי. המחשבות בתקופה זו, חלקן רציונליות וחלקן לא, זרמו ללא הפסק. עד שיום אחד החלטתי לרדת לעומקם של אותם 'תסריטים'. כתובנה ראשונה הסקתי שכנגד כל תסריט בו בני היה יוצא חי בריא ושלם, יש מספיק תסריטים מקבילים שבהם הדברים היו עלולים להשתבש, עד כדי המוות שלי עצמי. הבנתי שיש דברים בעולם שפשוט אין לי שליטה עליהם, ובכך הצלחתי, סוף סוף, לשחרר את המחשבות הטורדניות האלו.

זה לא חסך ממני גם את המקום של האשמת הייקום – למה זה קרה לי? למה דווקא אני? למה… ולמה… ולמה… . גם אמונתי בגלגול נשמות לא באמת סיפקה לי הקלה בחוויה הרגשית ומצאתי את עצמי תוהה – ונניח שהייתי מקבלת תשובה האם זה היה עוזר במשהו? אני הרי יודעת שזה לא באמת בשליטתי. מכאן, שגם אם הייקום היה עונה לי, אני לא חושבת שזה היה משנה.

תופעות נוספת שחוויתי, הן מה שאני קוראת להן 'קוּרְבַּנוּת', ו- ' רוֹדָנוּת האֵבֶל '. ומה זה אומר?
ההאשמות שלי כלפי עצמי וכלפי הייקום הובילו אותי למקום של קוּרְבַּנוּת. למעשה הפכתי להיות הקורבן, בכך שהקרבתי את עצמי לעולה דרך הבן שלי. כי עם 'קורבן' נדרש לנהוג מאד ברגישות – להתחשב, להיזהר ובעיקר להקפיד להגיד את המילה הנכונה. 'אל תגידו לה ש…' . 'אל תאמרו לה ש..' .

הנושא של ה קוּרְבַּנוּת הופך להיות מציק לסביבה ומוביל ל 'רוֹדָנוּת האֵבֶל.' כיוון שהסביבה מתיחסת אלי כאל קורבן ומתנהלת בזהירות, נוצר מרחב של איסורים – אסור לדבר על זה, אסור לציין את שמו של.. תעשו לי.. תבינו אותי … נוצר מתח במפגש בין ה'יש' לבין ה'אין'.
אף אחד לא מגדיר כיצד להתנהל וכתוצאה את מכתיבה חוקים והופכת רודן. נדרש ללכת ליידך על קצות האצבעות.
יש לזכור שכשם שאני מתמודדת עם ה'יש' שלהם, הם נדרשים להתמודד עם ה'אין' שלי.
המפגש הזה, בו החברים מתנהלים בצורה מסוימת בשל האובדן, אינו קל לשני הצדדים ויש ללמוד כיצד להתנהל בו ובעיקר כיצד לצאת ממנו.

לבסוף נשאר "הזיכרון", נושא טעון בזכות עצמו. בשנה שאחרי האבל גיליתי שהחיים שלי עדיין מנוהלים על ידי הזכרון. סביבי היה אוסף של תמונות הבן שנפטר – בדסקטופ, בנייד, על המקרר ולצד התזכורות שעל לוח השעם. הבנתי שאחרי שעיבדתי מספיק את הזכרון, אני רוצה קצת לאבד אותו בא'. כי בשביל מה יש ימי זכרון אם לא בשביל להיזכר מחדש?

אני מבינה את הצורך בזכרון, שהרי זה נסיון להחיות את בני. אלא שבמקום לעבור הלאה ולהתקדם בתוך המסע שלי, אני נתקעת. השאלה היא איך להתמודד עם החשש לאבד את הזכרון? למה איני יכולה פשוט לוותר עליו מדי פעם, לוותר ולא לשכוח. לחיות באמונה שכאשר אזדקק לזיכרון הוא יגיע. מן הסתם, נכונו לנו עוד הרבה מפגשים, אז למה לקיים אותו בכוח.
שום כוח שבעולם לא ימחק את העובדה שלי היה בן. זו עובדה נצחית. החוויה נצרבה בי והיא כבר שמה. אין צורך להזכיר אותה חזור והזכר.

אז למה כן החזקתי את הזיכרון? כי גיליתי שאני לא יודעת איך לא להחזיק אותו.
אז מה עשיתי? הפנמתי את ההבנות שאין בו צורך יומיומי, שהוא לא נמחק מאחר והוא אגור במח. אין צורך לתחזק אותו ביום יום. זה לא משרת אותי אלא תוקע אותי ומשחזר את הכאב ואת הטראומה. יש אנשים המנהלים את חייהם כך שכל יום הוא יום זיכרון לנפטר – עם קעקוע על הזרוע, תמונה בנייד, שתיית הבירה שהנפטר אהב ועוד. אוסף של טקסי הנצחה קטנים יומיומיים, שהופכים כל יום ליום זיכרון.
כולנו חייבים להרפות, לוותר ולשחרר. לחזור  לחיים, ולחזור לנשום.

המצבים האלו של קורבנות, רודנות והנצחת הזיכרון הם מצבים טבעיים לשנת האבל הראשונה. אבל יש לזכור, שבאיזו נקודת זמן צריך לחזור לחיים. ולצאת מהמקומות האלו.

* רוני עמבור היא אם שאבדה את בנה, לאחר שהיה חודשיים וחצי בפגייה. היא אמנית ומקימת קבוצת הפייסבוק אבל ואובדן – השלב שאחרי, קבוצה העוסקת באובדן ובאבל.