מאת: אמא של בתי

כל היום תקפו את בתי צירונים קטנים. זה היה בדיוק היום המתאים, התאריך שסוגר את שבוע ארבעים.

הייתי דרוכה, כרגיל. כבר חודש שלם שאני משתדלת להיות מוכנה בכל רגע נתון. הטלפון מוטען, כשאני בציבור והרעש ממסך אני מחזיקה את הנייד ביד, שלא אחמיץ שיחה מבתי. ההכנות לשבת מצריכות לוגיסטיקה מיוחדת, לעשות ביום חמישי כל מה שאפשר לחסוך מיום שישי הקצרצר של חורף.

שכשיגיע הרגע נהיה מוכנים.

לילדות של בתי היו העדפות. שאמא לא תלד בשבת, כי אז המורה לא תדע באותו יום. ולא ביום שישי, והכי נוח ביום הזה והזה ובשעה הזאת והזאת, כאילו קיבל התינוק הזמנה מיוחדת לשעה הנקובה והוא חייב להופיע בזמן.

בערב הייתי נחושה לתת עצות. אם הצירים סדירים כדאי שניסע, הלוא הלידות מתקדמות מהר ולא כדאי שנגיע כשאת כאובה מדי. נסענו בעלי ואני במונית, בעלי לשמור על הילדות שבבית ואני לבית החולים עם בתי ובעלה.

למה התלבשת כל כך יפה? שאלה בתי.

אני הולכת ללדת את הנכד שלי, אמרתי.

בדרך התבדחנו, הצירים לא היו אינטנסיביים. הם היו מין צלילי סיום נחמדים להריון יפהפה וקל, זורם ומאושר. נטול דאגות, עמוס בתוכניות. כל חמש דקות על השעון הלא מתאמץ של הזמן האחרון שעוד היינו תמימים ומחוייכים.

בחדר המיון היו תקלות. אבל לא התקלות שלנו. צוות מצומצם וטרוד, אשה שילדה במיון במקום בחדר לידה, יפחותיה המהוסות נשמעות בגבורה, מעורבות בבכיו של הנולד. לידה ראשונה וככה חושפנית לאוזני כל הקהל. הייתה גם אשה כעוסה שחיכתה ארבע שעות ללא מענה ושטחה את טענותיה בקול של מתלוננת סדרתית. ושלל זוגות שהמתינו בדרגות שונות של כאב ואי כאב, של כאלה שעדיין חוזרים הביתה, של מי שמתקדמים ומי שדורכים במקום, וכולם נמצאים בדרך, ארוכה או קצרה אל התינוק המיוחל.

בסוף, אחרי האיתותים שלי ובקשותי המנומסות אמרה המיילדת לבתי לשכב על המיטה. בין השכיבה ובין החיבור למוניטור היתה עוד רבע שעה של התרוצצות, שבה ניסתה המיילדת למלא מאה תפקידים שונים, ובתי הלא מאוד כאובה, סבלנית ושקטה, המתינה בדקות האחרונות של אי הידיעה הברוכה.

ואז הגיעה המיילדת והניחה את המוניטור על הבטן.

מזיזה לכאן, מניעה לפה ורק הדופק של בתי נשמע.

את לא מוצאת את הדופק? שאלה בתי שהייתה אמונה על אינספור ניטורים בהריון הראשון. אני הייתי עדיין שקועה בבורותי הלא מפוחדת, מטילה בלבי את האשמה על המיילדת, או על העובר הסרבן שמתכרבל בתנוחה לא נוחה.

המיילדת לא השיבה. היא יצאה לקרוא לרופאה, שחיברה אולטרסאונד בסמרטפון אל הבטן. כשגם הבדיקה הזאת הכזיבה היא הריצה אותנו לחדר אחר, אל מכשיר אולטרסאונד יותר משוכלל.

מה קורה שם? אותת לי חתני ולבי לא נתן לי להשיב לו את מה שניסיתי להדחיק.

הם מחפשים את הדופק, עניתי.

משם עברנו לחדר בדיקות אחר והאולטרסאונד שומם, לא רואים את הלב הפועם. אל הצוות מצטרף רופא גדול, מנהל המחלקה להריון בסיכון גבוה. הוא בוחן את הצג המת ואולי הוא גם רואה את העובר המת וצר לו, אכן צר לו, ויש גם נחמה קטנה בפיו, זה קורה לפחות פעמיים בשבוע.

בתי היתה מאובנת. היא פלטה יפחה קצרה ואנחנו היבטנו זה בזה אבודים בארץ הלא נודע. באנו לקבל תינוק בידיים, משקלו קצת יותר משלושה קילוגרם, ועל כתפיו הרכות בנינו אלף תוכניות וחלומות. איך נרחץ ואיפה נשכיב ואיך ידחקו אחיותיו את ראשיהן אל מיטתו, ואיך יגידו כולם וואו, למרות שבשבילנו בן אחרי ארבע בנות זה לא וואו, כי ארבע אוצרות כמו שיש בבית לא הולכות ברגל, וכל אחת יהלום נוצץ.

וכמה זמן תהיה בתי בביתי אחרי הלידה, ואחרי שתחזור הביתה, כמה ימים עוד אבוא לאמבט אותו כדי לעזור לה וכדי לשאוף את ריחו הענוג, החלבי, החדש. ומה יהיה שמו, כי לא בחרו לו שם, ומה תגיד הקטנה, שהיא רק בת שנתיים, כשתינוק יהיה חבוק בזרועות אמה, יונק ממנה שעות רבות ביממה.

ועד רמת הברית ירדנו, והתפריט והבגדים שקנינו, והתכשיטים שהתאמנו, ומתי ואיפה ואיך.

וכל השאלות התפוגגו ונשאר רק השקט הזה של האסון שהתרחש ככה פתאום.

ואז הכינו אותה ללידה, כי הגוף המשיך במשימתו הנאמנה, ללדת את התינוק המת. המיילדות היו אדיבות ומקסימות וחמות והחדר היה קר כקרח ובחוץ ירד גשם שוטף, כי גם השמים בוכים, אמרה המיילדת. אבל הלוא לידות שקטות יש גם בקיץ ולבנו לא פנוי לקלישאות.

הלידה היתה קלה יחסית, עם אפידורל בגב ותינוק מת בבטן וחור בלב ורעש בראש.

מה יהיה ואיך אומרים ומה עושים. וההחלטות שצריך להחליט, מי יטפל בקבורה, בדיקה גנטית או לא, נתיחה לאחר המוות או לא.

ושוב צר לי, ואני מצטערת, ומשתתפת בצערכם. אנשים באים ויוצאים, אומרים כמה מילים נחוצות ואנחנו טובעים בתוך השתיקה הסמיכה, מושכים באף ומקנחים דמעה סוררת. אבל המיילדת הקסומה, שגם היא עברה לידה שקטה, הנחתה את בתי עד הרגע שבו חבקה את התינוק בזרועותיה.

זה היה נורא. אבל נחוץ. סגירת מעגל ואפשרות לנצור את מראהו של תינוק יפהפה שדומה כל כך לבנות שלא זכו להכירו.

וכשעלה הבוקר על הלילה השחור הזה, חזר חתני הביתה אל הילדות שהתעוררו זה מכבר, אל בעלי השבור שלא סיפר להן כלום, הוא חזר כדי להסביר לבנות שלו, המצפות נרגשות, מה שגם אנחנו לא מבינים, שהתינוק שחיכו לו כל כך לא יגיע בסופו של דבר.

הימים הראשונים איומים. הריק והבכי והשינה הממאנת לבוא. מי שהציל את בתי הם שיחות הטלפון והביקורים, ההשתתפות בצער וכל מה שלא אומרים.

כי מה שכן אומרים פעמים רבות מכאיב ומקומם.

מי יודע אם הוא היה בריא. כן הוא היה בריא, שתי סקירות מדוקדקות וניטור נורמלי.

את צריכה להתנחם בבנות. ומי ינחם אותי בתינוק שבעט בי ומילא אותי בגופו ובאושר ובתקוות וחלומות.

ועד מתי הרגשת תנועות, כאילו אפשר היה להציל אותו באופן כלשהו או לעקוב כל היממה וכל ההיריון אחרי התנועות.

ומי יודע איזה תיקון נשמות זה. מי יודע, באמת.

את עוד צעירה ויהיה ילד אחר. לא הכרת אותו. את חייבת להיות גיבורה. את חייבת ללכת לטיפול. לאחותי זה קרה, לאמא שלי, לבת דודתי, לשכנה של סבתי, למורה של בתי.

נפלת בסטטיסטיקה בתי, אולי חצי אחוז, אבל בשבילנו זה מאה אחוז.

ואני רק סבתא, זה לא הילד שלי, אבל את הילדה שלי ואני מתאבלת פעמיים, פעם אחת על התינוק המת ובפעם השנייה על בתי האבלה.

להכיל אותך ולכאוב לכאוב לכאוב. עוד יבוא בעזרת השם הריון אחר, מסוייט ומלא פחדים וחרדה מתמשכת, זה ברור, ופחד מהתחייבות ומאהבה מראש. עוד יבוא הרגע של תינוק חדש שיהיה חבוק בזרועותיך, אבל בין בתך הקטנה לתינוק שיהיה, בן או בת, זה ממש לא משנה, תמיד יהיה שם תינוק מת אחד בלתי נשכח.

מודעות פרסומת