כתבה: מילי מעוז, שאבדה את ילדתה ביום ה23/10/2015

חודש המודעות ללידה שקטה והנה אני מוצאת את עצמי יולדת בחודש הזה את התינוקת הקטנה שלי בלידה שקטה.
אני אמא לשני בנים מדהימים – כשקיבלתי את הבשורה שאני בהריון הייתי המאושרת באדם. הזמן היה כל-כך מתאים וההפרשים בין הילד הקטן להריון יצא לי בדיוק כמו שרציתי. מהלך ההריון היה תקין לחלוטין. כל-כך קיוויתי לבת וגם הרגיש לי שזאת בת. הבנים שמחו במיוחד – הגדול, כבר בהריון של אחיו רצה אחות אבל יצא לו אח, אז האושר שלו ששמע שזאת בת, ריגש אותי.
כשהייתי בחודש החמישי להריוני (שבוע 22) עזב אותי בן-זוגי (לא האבא של הבנים) והשאיר אותי בהריון עם חובות שלו וללא כל עזרה מצדו או ממשפחתו. חברים ומכרים אמרו לי לעשות הפלה ושאני עושה טעות שאני הולכת להביא ילדה לעולם שתסבול רק מהיותה הבת שלו, שהוא לא ישלם מזונות ויאמלל אותי כל חיי. אני לעומת זאת חשבתי אחרת, חשבתי שאם הוא עזב אז היא הופכת להיות רק שלי, הרי היא שלי, היא חלק ממני. רציתי אותה תמיד. לאורך כל תקופת ההריון לא שיתפתי אף אחד ממשפחתו או אותו אמרתי להם שאין תינוק שהפלתי רק כדי שיעזבו אותי בשקט, הם לעומת זאת רדפו אחרי, בלשו ובדקו מה קורה איתי, הם חשבו שאני יחזיק את ההריון מבלי שהם יעזרו לי וכשהיא תצא ידרשו אותה.
ההריון המשיך. כרגיל, שמרתי על עצמי, עשיתי את הבדיקות הנדרשות, שמרתי על האוצר שלי.
חודש תשיעי שבוע 38+5. בצהרי היום פתאום הפסקתי להרגיש אותה פשוט ככה. היא הייתה זזה המון כך שהיה נראה לי משהו מוזר. ניסיתי לשכב על הצד, כמו שאומרים צד ימין, צד שמאל אכלתי אפילו שוקולד כדי לנסות להזיז אותה. חשבתי שהיא ישנה או לקראת לידה (שיש לה פחות מקום בבטן לזוז), אבל התחושה הייתה מוזרה נגעתי והרגשתי כאילו יש לי אבן בבטן – לא רציתי להלחיץ את עצמי אז המשכתי כרגיל בעיסוקי ותכננתי ללכת לבית החולים בערב כשהדרך לשם תהיה יותר קלה (בלי פקקים ותנועה).

כשהגעתי למיון יולדות הייתי אופטימית. אמרתי אני אנסה כבר על הדרך לבדוק אם יש לי פתיחה ומי יודע אולי כבר בימים הקרובים אלד, ניגשתי לאחד האחיות ואמרתי לה שמהצהריים אני כבר בקושי מרגישה אותה. היא מיהרה להשכיב אותי על המיטה ומיד בדקה עם מוניטור על הבטן שלי. אני מחכה ומחכה לשמוע משהו ממנה אבל כלום. האחות אומרת לי "אני לא מוצאת דופק" ואני מצידי אומרת לה "הנה, אני שומעת" אז היא אומרת לי "לא מאמי זה הדופק שלך". עדיין בשלב זה לא נלחצתי כי חשבתי לעצמי כנראה היא לא בתנוחה טובה או שיש האטה בדופק כי היא כבר רוצה לצאת. אבל בדיוק אחרי דקה האחות מבקשת מהאחות השנייה ללחוץ על לחצן מצוקה, בשלב זה כבר נלחצתי פחדתי שייקחו אותי לקיסרי חירום. הגיעו 7 רופאים בערך, אחד מהם היה עם אולטראסאונד מניח לי על הבטן ובמשך 5 דקות (כנראה ה-5 הכי ארוכות בחיי) מחפש דופק. הלב שלי מתחיל לדפוק וכבר לא יודעת על מה לחשוב, הרופא הפסיק את הבדיקה ואחת האחיות שם ניגשת אליי לאוזן ואומרת לי "אני מצטערת אין דופק". באותו הרגע חשבתי שאני בחולם לא ידעתי מה לעשות. רציתי לצעוק- הדמעות חנקו אותי ופשוט התפרצתי, צעקתי שאני לא מאמינה, שלא יכול להיות, שהם טועים!!!!! לא יכול להיות שתשעה חודשים אני מחכה לנסיכה שלי ועכשיו הכל נגמר. אחת האחיות בכתה היה לה קשה, אחרי שהתפרקתי, שאלתי מה עושים??? היה לי אולי עוד איזה ספק קטן שיריצו אותי ללידה, אולי יקרה איזה נס והיא תצא תרגיש אותי ותחזור שוב לחיים, קראתי סיפורים על מקרים כאלה, אני אישה מאמינה. מאמינה שאלוהים אוהב אותי ויעשה לי נס, אבל ככל שעבר הזמן וראיתי שלא ממהרים איתי לכלום, אפילו שואלים אותי אם אני מעדיפה להתחיל בתהליך של הלידה מחר, אני אומרת להם "מה מחר? עכשיו ! עכשיו ! ". אני חייבת לציין שהצוות של המיון יולדת היה כל-כך רגיש וכל-כך אמפתי שהצלחתי קצת להתנחם שלפחות יטפלו בי בצורה הכי עדינה שיש.
התהליך התחיל בנר שנקרא פרופס שהיה אמור לרכך את צוואר הרחם ולגרום לצירים, אחת האחיות אמרה לי שבכל שלב שארצה אוכל לבקש אפידורל כי אין טעם שאסבול אבל אני מצידי לא דוגלת באפידורל ומאמינה שבלידה את צריכה להיות שותפה מלאה בתהליך, אמרתי לה שלא אמהר לקחת, האחות שלחה אותי למחלקת נשים לישון ואמרה כשיהיה לי צירים יבואו לבדוק אותי כדי לדעת מתי אוכל לרדת לחדר לידה, כל אותו הזמן כל הזמן שמעתי "משתתפים בצערך" ואני חושבת לעצמי עדיין היא אצלי בבטן כלום לא אבוד אולי היא תצא ויקרה לי הנס שאני כל-כך מאמינה בו, ניסיתי לישון, התהפכתי, ניסיתי להזיז אותה, אולי היא תיתן לי איזה אות שיש עוד סיכוי בשבילה, אבל ככל שניסיתי להזיז הרגשתי יותר ויותר שיש לי משהו מאובן בבטן, כמובן שלא עצמתי עין לרגע.
בשעה 11:00 בבוקר של יום הלידה התחילו לי הצירים, כך נמשך עד שעה 19:00 בערב, התפתלתי מכאבים, לכל אורך היום באו אלי ושאלו אם אני רוצה לרדת לחדר לידה לקבל אפידורל- סירבתי!!!
הגיע שעה 20:00 החליטו להוריד אותי לחדר-לידה ולתת לי אפידורל עם פיטוצין כי לא הייתה פתיחה, קיבלתי את האפידורל ורציתי רק לישון – לישון ולהתעורר ולהבין שהכל היה חלום בלהות אחד גדול. בזמן שהמרדימה מזריקה לי אפידורל נפקעו לי המים ידעתי שתוך שעתיים אני יולדת, ככה אני. נרדמתי. התעוררתי לאחר שינה של שעתיים וחצי בתחושה שאני צריכה ללחוץ, המיילדת הגיעה אמרה לי שאני בפתיחה מלאה וזה הזמן, לא ידעתי אם להתרגש או פשוט להבין שאני הולכת להוציא תינוקת בלי בכי, תינוקת ללא רוח חיים, אספתי את עצמי ופשוט החלטתי שעם כל הקושי בדבר אני הולכת ללדת בצורה שהכי פחות תסכן אותי, התבקשתי ללחוץ והיא פשוט יצאה ממש כמו לידה רגילה, היא נולדה ב23/10/2015 יום שישי בשעה 22:39 י"א מרחשוון (יום פטירת רחל אימנו).
המיילדת אמרה "יווואווו" ושאלה אם אני רוצה שהיא תתאר לי, הסכמתי, היא אמרה לי שחבל הטבור כרון סביב בטנה, צלעותיה וצווארה בצורה כל-כך הדוקה שזה מה שגרם לה להפסיק לחיות. ביקשתי אותה, ביקשתי להחזיק אותה – וואוו היא הייתה כל-כך יפה, מלאך, ברורה כמו תינוקת בת חודש, היא הייתה נראית כאילו היא ישנה, כל-כך שלווה, ככל שיותר בחנתי אותה כך הדמעות יצאו יותר ויותר היא הייתה פשוט מושלמת. הצמדתי אותה אליי, אפילו כאן עברה בי המחשבה שהיא פשוט תפתח עיניים ושהכל יהיה בסדר, אבל היא לא זזה היא הייתה "מתה!!!!!". נשארתי איתה בערך חצי שעה. צילמתי אותה, נישקתי אותה, חיבקתי אותה, נגעתי ברגליה, בידיה, גופה היה חם כאילו שהוא חי. המיילדת נכנסה ואמרה שהיא צריכה לקחת אותה, נפרדתי ממנה.
החזירו אותי למחלקת נשים, לא היה עניין שאלך למחלקת יולדות הרי אני בלי תינוק. המיילדת אמרה לי שלא משנה מתי הייתי מגיעה אחרי שלא הרגשתי תנועות, התוצאה הייתה אותה תוצאה, היא אמרה לי שזה הגורל וזה מה שנכתב לי.
כשנכנסתי למחלקה – הבנתי, קיבלתי, אני בלי התינוקת שלי, זהו זה נגמר, לא קרה לי שום נס, המציאות התנפצה לי בפרצוף. כל הלילה בכיתי, חשבתי לעצמי מה עושים עכשיו, איך ממשיכים, איך חוזרים הביתה ומספרים לילדים המדהימים שלי שאמא חזרה בלי תינוקת! אני חושבת שהכי שבר אותי זה שהילד הגדול שכל-כך חיכה לאחותו, הולך להיות עצוב מאוד.
יום שבת התחלתי לשקוע במחשבות, על כל מה שעברתי מיום חמישי בלילה שהגעתי למיון יולדות עד לרגע שיילדתי ביום שישי, מה הסתבך? איפה טעיתי? אולי לא מיהרתי מספיק? אולי לא הייתי קשובה לבטן שלי מספיק? אולי אלוהים לא אוהב אותי? אולי עשיתי משהו רע וזה הגיע לי? אבל אז הבנתי, פשוט הבנתי למה זה קרה לי.
כמו שסיפרתי בהתחלה היה לי בן-זוג שעזב אותי עם חובות שלו, חובות של הדירה שהיינו גרים בה, לא היה אכפת לו רגע אחד מה קורה איתי, הוא היה בן-אדם אגרסיבי, עם מחלה נפשית, לא עבד, ללא יכולת כלכלית לפרנס את עצמו ובטח שלא לשלם מזונות על משהו.
אני לעומת זאת קיבלתי על עצמי להביא את הילדה למרות שידעתי שאני אקרוס כלכלית ולא אקבל עליה מזונות, שיהיה מישהו חולה נפשית שילחם לראות אותה ויעביר אותי מסע ייסורים שהיו גורמים לי לקרוס נפשית שאפילו ילדיי היו סובלים מזה.
במהלך ההריון שלי היו לי 2 הזדמנויות לסיים את ההריון ולא ויתרתי. לא יכולתי לחיות עם העובדה שאני הורגת את התינוקת שלי, אבל לאלוהים היה תוכנית אחרת בשבילי, הוא אעמיד אותי במבחנים ועברת אותם, לא סיימתי את החיים שלה. נתתי לאלוהים להחליט בשבילי- וכך היה, אלוהים ידע שהיא תסבול אם היא תצא, שיהיה לה אבא שהיא תסבול בגללו, שהילדים שלי יסבלו, שאני אסבול, אז הוא אעדיף לעשות זאת בעצמו ולקחת אותה אליו בזמן שלו.
אני עדיין כואבת, עצובה, בוכה על האבדה, למרות שאני אישה מאמינה שיודעת שאלוהים הוא זה שמחליט מתי לתת ומתי לקחת- איבדתי אחות בפיגוע לפני 14 שנה ואני מאמינה שהחיים לא בשליטתנו, חוויתי אבידות בחיי. רוצה להאמין שאחרי מה שקרה לי יגיע לי רק טוב, אחרי הכל סבלתי מספיק, אלוהים בוחן את החזקים, בודק את האמונה שלהם. ואני- אני חזקה!!!! אני חייבת!!! בשביל הילדים שלי, בשביל כל מה שיש לי.
אז ביום ראשון קברתי את התינוקת הקטנה שלי, בחלקה שלה, עם מצבה יפה, דאגתי לה, כמו שאני דואגת לכל ילדי – החיים ממשיכים אבל החור שנשאר בלב, יישאר שם כל החיים. לא יהיה ילד אחר שיוכל להחליף את מה שאיבדתי. אז אל תגידו למי שעברה לידה שקטה "לא נורא, יש לך 2 ילדים מדהימים בבית" או "לא נורא, את עוד תלדי ותצאי עם ידיים מלאות" פשוט תשתקו ותכאבו כי לא משנה הנסיבות – הכאב הוא אותו כאב, הילדה שלי איננה. היא מתה!!!!!

מודעות פרסומת