המסע שלי החל באפריל 2015. הייתי בהריוני השני, בני הבכור היה בן שנה ותשעה חודשים ובבטן היה בני השני. התל"מ היה ערב פסח וכך קראו לו כולם, פסח, כי לא הצלחנו לחשוב על שם. התכוננתי רבות ללידה כי רציתי שתהיה טובה לאחר הלידה הקשה שהיתה לי עם בכורי. משבוע 33 יצאתי לחופשת לידה כדי לנוח לפני מה שחשבתי שיקרה – שני ילדים קטנים איתי מבוקר ועד ליל. קיננתי בהנאה; הבגדים כובסו, אוכל הוקפא מראש, תרגלתי תנועות גוף להתמודדות עם הצירים, וחיכיתי.. עבר לו ערב פסח, ואין סימן לצירים, אך לא ציפיתי.. בכורי נולד בשבוע 41+4, לאחר זירוזים רבים, ועד 41+3 לא הרגשתי ולו ציר אחד.. שבוע אחר כך, 41+1, ליבו של ילדי נדם. בשעות הערב, הרגשתי שמשהו לא רגיל, נסעתי לבית החולים, ושם גיליתי את אסוני..

לכל אחת מאיתנו יש מקום בארץ, בדרך כלל זו מיטה עם מטמר אולטראסאונד ליד, שם נגמר עולמה. גם לי יש. מיטה ארורה.. אני חושבת עכשיו על כל הפעמים ששכבתי בתמימות על מה שהיה מיטה ארורה של אחרת.. כי עכשיו אני יודעת כמה אנחנו רבות. באותו הרגע לא ידעתי, לא ידעתי כלום, לא הייתי מוכנה לזה בשום צורה, נזרקתי לעולם בלתי נסבל זר ומוזר.

לאחר הלידה חזרתי הביתה. בימים הראשונים רציתי כל הזמן שמישהו יהיה איתי אבל בלי ממש אינטראקציה, לא יכולתי לשמור על הבכור אז הלכתי איתו לסבתות שישמרו עליו ועלי, ושם הייתי לא הייתי, כמו מתה מהלכת.. אולי שבוע אחר כך, התחלתי להיות מסוגלת להשאר בבית. בבקרים הייתי צופה ברצף תוכניות כדי לא להרגיש כלום, לא להזכר, לא לחשוב, זה היה נורא מדיי. הייתי מסתובבת בבית כמו תנה מחפשת.. מחפשת את אהובי שלי, שאמור להיות פה איפשהו, אם לא בידיי, אבל הוא לא היה בשום מקום.. מרוב געגוע הייתי מתקשרת למכון שבו הוא היה אמור לעבור נתיחה. הם לא הסכימו לדבר איתי, אני בסך הכל רציתי לדעת כל פיסת מידע.. פשוט מגעגוע.. הוא היה כל כך הרבה ופתאום, הכל נעלם, לא נשאר לי דבר..

ככה ביליתי זמן מה, משרשרת תוכניות כדי שלא להתפרץ, ואז בא גל כאב וגעגוע, ואז שוב, תוכניות, איזה טלפון לחברה קדישא או למכון, איזו מחשבה על להתקשר לעוד חברה שלא יודעת ולספר לה, ואז שוב כמה תוכניות כדי להרגע.. ואז לדבר עם מישהי שכבר יודעת .. לאט גדל פרק הזמן בו יכולתי להיות לבד ובלי משהו שיירצד לי מול העיניים, ואז חשבתי שכדאי שאצא החוצה.. לעולם.. כל דבר חדש המון מאמץ, הייתי חשופה כל כך להפגע. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי, זה היה לסופר פארם שהיה קרוב. הלכתי להחזיר מוצרים שקניתי ללידה. בכובע רחב שוליים ומשקפי שמש יצאתי לשדה הקרב. פחדתי מהמבטים של מישהו שיכיר אותי.. וישאל או יברך..אבל הדרך היתה פנויה. אבל לא לגמרי.. בבית המרקחת, לפני בתור, חיכה כמובן תינוק בן יומו בעגלה.. אני מחזיקה חזק, לא להסתכל, לא לראות, לא להתפרק. אז גרתי בגבעתיים, ועברנו מהר מאוד משם, ועדיין, שנים אחרי, ברחובות גבעתיים אני מוצאת את עצמי מסיתה מבט מעגלות..

בימים ההם בקושי היה באינטרנט משהו על לידות שקטות אבל מצאתי שני בלוגים שקראתי בשקיקה, של אסתי ושל אמא של רוני, הן היו החונכות שלי לעולם החדש. כל מיני דברים קרו. ניסיתי ללכת לקבוצה במרפאת חווה. הלכתי למפגש של נשים בפורום תפוז וגיליתי שיש לי שכנה שגם אבדה תאומים, ממש באותו הרחוב. הלכתי לקבוצה בירושליים של מלכה, שם הכרתי עוד חברות למסע. שבוע לאחר האובדן, הלכנו לראות בית בעיר רחוקה, וקנינו אותו וכעת הייתי עסוקה גם במעבר בין הבתים שדרש הרבה ארגונים שעזרו לי לעורר את החיות שכל כך נפגעה.

כמה שבועות אחרי, בזמן שכבר הייתי נשארת לבד בבית, בן הזוג שלי יצא לעבודה ולקח את הילד לאמא שלו. אני נשארת בבית, מכינה לי קפה, ופותחת לי עמוד בוורדפרס כדי לכתוב בלוג על מה שקורה לי. אני כותבת את העמוד הראשון באתר. הוא נכתב בנשימה אחת, בזמן שבקושי הצלחתי לדבר משפט אחד ברור. ומשם המשכתי. לאסוף לי את כל מה שפגשתי בדרך, לכלל אתר שנותן מענה לכל מי שבמצבי, לכל אחיותיי לאובדן. זה היה כל כך חסר.. היו קבוצות פייסבוק ופורום תפוז, אבל היה מאוד קשה ללקט את המידע

 

 

 

העמוד בתהליך כתיבה.. 

בתמונה, כמעט ארבע שנים אחרי, הקפה חזר לטעמו. הרבה דברים חזרו, וחדשים הגיעו..

אחרי שכבר פרסמתי את הצילום, אני רואה את הפרחים בשלבי הפריחה השונים, ומתחילה לספור – הפרחים הפורחים כמו בן הזוג, ילדי הבכור ושני ילדי הקשת, פרח אחד שקמל לגמרי, כמו רואי שלי.. ואני כמו הפרח שביניהם.. (הידד ללא מודע על בחירת התמונה המדויקת:))