זה כואב, לפעמים הכאב עמום, ולפעמים הכאב כל כך חד, שבא לצרוח, לפעמים זה מגיע לידי צרחות ולפעמים ממש לא מרגישים כלום, ואז את מחפשת את הכאב, הוא פתאום מופיע משום מקום דווקא כששומעים איזה שיר, רואים איזה בגד, או שהוא מגיע כל הזמן, כי כל דבר פתאום מזכיר את התינוק. את לא רוצה לשנות כלום – שיישאר בדיוק כמו שהיה כשהוא היה פה איתך או שאת רוצה לשנות הכל – עוברת דירה, עיר, מקום עבודה, משנה את סידור הרהיטים, תספורת, מחליפה שם.. או שאת לא רוצה לצאת מהבית. כועסת על חברים ומשפחה, לא באה למפגשים, יושבת שעות על המחשב, מדברת בעיקר עם נשים שחוו אובדן שכזה, לא עובדת, עובדת בטירוף, לא אוכלת, אוכלת כל הזמן, לא ישנה, ישנה בלי סוף, שומעת שירים בלופים, לא שמה בכלל מוסיקה, רואה סדרות, לא מצליחה להתרכז בכלום, לא מצליחה לבכות, לא מצליחה לחלום, לא מצליחה לרצות מין, לא מצליחה לאהוב, לא מצליחה לצחוק, לא מצליחה להרות, מסתכלת עוד ועוד על התמונה ששמרת, מצטערת שלא צלמת, הולכת לקבוצת תמיכה, לפסיכולוגית, לעו"סית, לרפלקסולוגית, למטפלת בטראומה , למטפלת בוואטסו, עושה קעקוע, כותבת אתר..
אבל האבל הוא פחות מבולגן מזה. מי שחקר את התהליך מדבר על כך שלאבל יש שלבים, ותיאורטיקנים עכשוויים רואים את האבל כתהליך מאוד אישי, מעין מסע, שהוא שזור בתמות מסויימות, אך ההתפתחות בו אינה לינארית, התקדמות באה לרוב אחרי שקיעה ושקיעה אחרי התקדמות, ואף יתכן אבל בלי שקיעה בדיכאון קשה.
מודל חמשת השלבים של אליזבת קובלר-רוס
אליזבת קובלר-רוס היא פסיכואנליטיקאית העוסקת במוות. בשנות השבעים היא פרסמה את מודל חמשת השלבים אשר הפך למודל המרכזי בעיבוד האבל.
- שלב I – הכחשה – בולם זעזועים כדי להערך למציאות החדשה "לא, זה לא קורה לי"
- שלב II – כעס – "למה לי?" – הכאב מופנה החוצה. לרוב, הכעס יופנה כלפי מי שנתפס כאחראי – הרופאים, האל.
- שלב III – מיקוח – "אני מבטיחה לעשות X בתמורה לכך שהבשורה תשתנה". השלב הזה אופייני כאשר האובדן רק עומד להתרחש ולא כבר התרחש
- שלב IV – דיכאון. עפ"י קובלר- רוס זהו שלב חשוב בעיבוד האבל, ואין צורך להסית את תשומת הלב ממנו בהרגעה ובעידוד.
- שלב V – קבלה והשלמה. ישנה התכנסות פנימה, חוסר עניין בעולם החיצוני. עייפות פיסית,
קובלר-רוס מדגישה את חשיבות התמיכה של הסביבה בהגעה לשלב של קבלה והשלמה עם האובדן. באובדן הריון, מרבית הנשים מדווחות על חוסר הבנה ואף חוסר קבלה של האובדן, הנובע מעמימות האובדן (מלבד האם והאב, אף אחד לא הרגיש את התינוק ולא ראה אותו) וגם מהקושי האנושי להתמודד עם מוות של ילדים. ההתעקשות של רבות מהנשים להנכיח ולהנציח את התינוק ואת האובדן הינה, אם נתייחס לדבריה של קובלר רוס, אמצעי להגברת התמיכה ע"י יצירת אמפתיה בזולת לאובדנן, דבר אשר יקל עליהן את מלאכת האבל.
הראיה העכשווית על תהליך האבל
כיום רואים את עיבוד האבל כתהליך אינדיבידואלי וייחודי, שיש בו התפתחות, אבל היא אינה לינארית, והאבלות חוות את השלבים במודל בתקופות שונות במהלך עיבוד האבל.
דר ג'ין נוט מחלק את האבל לשלושה חלקים:
שלב 1 – הכרה באובדן (מרגע הידיעה על האובדן ועד כמה שעות/ימים)
- פיתוח הכרה והבנה שהתינוק.ת היקר.ה שלך נפטר
- ישנה תחושה של ערפול, חוסר תחושה כמו יד רדומה
- ארגונים של דברים קונקרטיים שנוגעים לאובדן כמו הלידה השקטה או הגרידה אם האובדן בשלב יותר מוקדם, ארגון של הקבורה
- צורך להודיע לקרובים על האובדן
- לעיתים יש צורך בהתבודדות
שלב 2 – התרגלות לכך שמי שאבדנו אינו חלק מחיי היומיום שלנו (מספר חודשים/שנים)
שלב 3 – השלמה עם האובדן (אורך עד סוף ימינו)
עבודת אינטגרציה בין האובדן ובין כל חלקי הנפש: "איך אנחנו ממשיכים לחיות את חיינו עם הזכרון של יקירנו, חולקים את הרגעים הטובים ומקבלים את החלקים הקשים שהיו ביחסים"
החלוקה של דר נוט מזכירה את התפיסה של היהדות שגם כן מחלקת באופן דומה את שלבי האבל. דר ברוך אליצור מסביר באתר שלו : "במסורת היהודית, ישנן שלושה שלבים לאבל. השלב הראשון, הוא קצר, אך מאד אינטנסיבי. השלב השני, מעט יותר ארוך, והאינטנסיביות שלו פחותה. השלב השלישי, ארוך מאד והאינטנסיביות שלו הפחותה ביותר. שלושת השלבים הם: "שבעה", "שלושים" ו"שנה ראשונה". למרות שהמסורת קצבה זמן לכל שלב, אצל כל אדם אורך כל שלב, מבחינה רגשית, מעט שונה. יש אנשים ששלב השבעה נמשך אצלם עשרה ימים ויש החשים צורך להתאבל, בצורה אינטנסיבית, רק במשך יומיים. שלב החודש הראשון של האבל, יכל להמשך, מבחינה רגשית, ימים ספורים, מספר שבועות ואפילו מספר חודשים, וכך גם שלב השנה הראשונה של האבל. משך כל שלב תלוי בצורך הנפשי של המתאבל ולעיתים קרובות, השלבים מתערבבים זה עם זה מבחינת עוצמת האבל. עלינו לכבד את רגשות המתאבל, ולא להאיץ בו לעבור לשלב הבא, לפני שהוא מוכן לכך מבחינה נפשית."
לידה שקטה 
כתיבת תגובה: