שריל סנדברג, מראשי פייסבוק, אבדה את בעלה באופן פתאומי, וכותבת על החודש הראשון לאחר האובדן. {פורסם בפייסבוק ותורגם על ידי}

tuxpi.com.1439108981

היום הוא סוף ה”שלושים” לבעלי האהוב – עבר חודש. על פי היהדות יש להתאבל באופן מוחלט שבעה ימים לאחר קבורת הנפטר – לתקופה זו קוראים 'שבעה'. לאחר השבעה, ניתן לחזור למרבית הפעילויות היומיומיות, אבל סוף השלושים הוא שמסמן את השלמת הלכות האבל על משפחת הנפטר.

חבר ילדות שלי, שהוא עכשיו רב,  אמר לי לאחרונה ששורת התפילת החזקה ביותר עבורו היא: "תן לי לא למות בזמן שאני עדיין חי". לא הייתי מבינה תפילה זו לפני שאיבדתי את דייב. עכשיו אני מבינה.

אני חושבת שכאשר מתרחשת טרגדיה, הוא מציגה בחירה. את יכולה להתמסר לחלל, לריקנות שממלאת את הלב שלך, את הריאות שלך, ושמגבילה את היכולת שלך לחשוב ואפילו לנשום. או שאת יכולה לנסות למצוא משמעות. בשלושים ימים האחרונים, ביליתי הרבה רגעים אבודה באותו החלל. ואני יודעת שהרבה רגעים בעתידי גם כן יבלעו בתוך אותה ריקנות עצומה, אבל כשאני יכולה, אני רוצה לבחור בחיים ובמשמעות.

וזו הסיבה שאני כותבת: לסמן את סוף השלושים ולהחזיר חלק ממה שאחרים נתנו לי. בעוד שהחוויה של האבל היא אישית מאוד, אומץ הלב של אלה ששיתפו בחוויותיהם האישיות סייע לי להתמודד. חלק מאלה שפתחו את לבם היו חברים קרובים, אחרים היו זרים מוחלטים ששיתפו בניסיונם וחוכמתם. אז אני משתפת את מה שלמדתי בתקווה שזה יעזור למישהו אחר, בתקווה שתהיה איזו משמעות לטרגדיה הזו.

בשלושים ימים אלה חייתי שלושים שנה – אני שלושים שנים יותר עצובה, ושלושים שנים יותר חכמה.

 

רכשתי הבנה עמוקה יותר של מה זה להיות אמא, הן באמצעות עומק הייסורים שאני מרגישה כשהילדים שלי עצובים על האובדן והן מהחיבור של אמא שלי לכאב שלי. היא ניסתה למלא את החלל הריק במיטה שלי, מחזיקה אותי כל לילה תוך שאני בוכה עד שהייתי נרדמת. ראיתי איך היא נלחמת כדי לעצור את הדמעות שלה כדי לפנות מקום לשלי. היא הסבירה לי שאני מרגישה כאב שהוא גם שלי וגם של הילדים שלי, והבנתי שהיא צודקת כשראיתי את הכאב בעיניה שלה.

למדתי שאני אף פעם לא באמת ידעתי מה לומר לאחרים במצוקה. אני חושבת שלפני האסון הבנתי את כל זה בצורה לא נכונה; ניסיתי להבטיח לאנשים שיהיה בסדר, במחשבה שתקווה הייתה הדבר המרגיע ביותר שאני יכולה להציע. חבר שלי עם סרטן בשלב מאוחר אמר לי שהוא הכי שונא שאומרים לו "יהיה בסדר". כל פעם שזה קרה לו, קול פנימי היה צורח: "איך אתה יודע שזה הולך להיות בסדר?!!! האם אתה לא מבין שאני עלול למות?!!". בחודש האחרון למדתי את מה שהוא ניסה ללמד אותי: אמפתיה אמיתית היא לפעמים לא להתעקש על כך שיהיה בסדר, אלא להודות בכך שאולי לא יהיה. כשאנשים אומרים לי: "את והילדים שלך תמצאו שוב אושר", הלב שלי אומר לי – כן, אני מאמינה שכן, אבל אני יודעת שאני אף פעם לא ארגיש שמחה טהורה שוב. מי שאמר לי – "תוכלי למצוא 'בסדר' חדש, אבל הוא אף פעם לא יהיה טוב כמו קודם" ניחם אותי יותר כי הם יודעים ואומרים את האמת. אפילו פשוט "מה שלומך?" – שכמעט תמיד נשאל עם כוונות הטובות ביותר- פחות מומלץ מ "מה שלומך היום?". כששואלים אותי "מה שלומך?" אני עוצרת את עצמי מלצעוק: "בעלי מת לפני חודש, איך אתה חושב שאני?", וכשאני שומעת "מה שלומך היום?" אני מבינה שהאדם מולי יודע שהכי הטוב שאני יכולה לעשות עכשיו הוא לעבור את היום.

למדתי כמה דברים מעשיים חשובים. למרות שאנו יודעים כיום כי דייב מת מייד, אני לא ידעתי את זה באמבולנס. הנסיעה לבית החולים הייתה איטית בצורה בלתי נסבלת. אני עדיין שונאת כל מכונית שלא זזה לצד, כל אדם שאכפת יותר להגיע ליעד שלו כמה דקות מוקדם יותר מלפנות לנו מקום לעבור. שמתי לב לכך בזמן נהיגה במדינות וערים רבות. בואו כולנו נזוז מהדרך. ההורה או בן הזוג של מישהו או ילד עלול להיות תלוי בזה.

למדתי כמה זמני הכל יכול להרגיש – ואולי הכל כן זמני. שכל קרקע שעליה את/ה עומד/ת יכולה להישמט מתחתיך בלי שום אזהרה. בשלושים הימים האחרונים, שמעתי מנשים רבות מדי שאיבדו בן זוג ולאחר מכן עוד קרקעות משמטו תחתן. לחלקן חסרה רשת תמיכה והן נאבקות לבד כאשר הן עומדות בפני מצוקה רגשית וחוסר ביטחון כלכלי. זה נראה לי כל כך לא בסדר שאנחנו נוטשים את הנשים ובני משפחותיהם כאשר הן בשיא הזדקקותם.
למדתי לבקש עזרה ולמדתי כמה אני צריכה עזרה. עד עכשיו הייתי האחות הגדולה, סמנכ"ל התפעול, זו שמחליטה, מתכננת ומבצעת. אבל פה, לא תכננתי שום דבר, וכאשר זה קרה, לא הייתי מסוגלת לעשות כמעט כלום. כל הקרובים לי לקחו פיקוד: הם תכננו, הם סידרו, הם אמרו לי איפה לשבת והזכירו לי לאכול. הם עדיין עושים כל כך הרבה כדי לתמוך בי ובילדים שלי.
למדתי שחוסן ניתן ללמוד. אדם מ. גרנט לימד אותי ששלושה דברים הם קריטיים לחוסן ושאני יכולה לעבוד על שלושתם. ייחוס עצמי – להבין שזה לא באשמתי. הוא אמר לי להפסיק לאמר את המילה 'מצטערת'. להגיד לעצמי שוב ושוב שזה לא באשמתי. קביעות – לזכור שאני לא ארגיש ככה לנצח, זה ישתפר. חילחול – האובדן לא צריך להשפיע על כל תחום בחיים שלי; היכולת למדר היא בריאה.
בשבילי החזרה לעבודה היתה הצלה, כיוון שספקה הזדמנות להרגיש תורמת  וזמנה מפגשים בין אישיים. אבל עד מהרה גיליתי שגם הקשרים בעבודה השתנו. ראיתי שלרבים מהעמיתים שלי המבט הפך למפוחד כשהתקרבתי. הבנתי למה: הם רוצים לעזור, אבל לא בטוחים איך – "כן להזכיר את זה? לא להזכיר את זה? ואם כן, מה לעזאזל אני אומר?". הבנתי שכדי לשחזר את הקרבה עם הקולגות שלי, שתמיד היתה חשובה לי, אני צריכה לתת להם להיכנס פנימה. וזה אומר להיות יותר פתוחה ופגיעה ממה שאי פעם רציתי להיות. אמרתי לאלה שעמם אני עובדת בצמידות, שהם יכולים לשאול בכנות את כל שעולה על ליבם ואני אענה. גם אמרתי שזה בסדר לדבר על איך הם מרגישים. עמיתה אחת הודתה שהיא נוהגת לעבור ליד הבית שלי בתדירות גבוהה, אבל לא בטוחה אם רצוי שתיכנס. אחד אחר אמר שהוא היה משותק כאשר הייתי בסביבה, מודאג מלהגיד את הדבר הלא נכון. לדבר בפתיחות החליף את הפחד של לעשות ולומר את הדבר הלא נכון. אחת  הקריקטורות האהובות עליי בכל הזמנים היא פיל בחדר שעונה לטלפון, ואומר "זה הפיל שבחדר". ברגע שהתייחסתי לפיל, הצלחנו לבעוט אותו מהחדר.
במקביל, יש רגעים שבם אני לא יכולה לתת לאנשים להיכנס. הלכתי לפעילות בבית הספר של ילדי, בה הילדים מציגים להורים את הכיתה שלהם ועבודות שלהם שהוצגו. כל כך הרבה הורים, שכולם  טובי לב – ניסו ליצור איתי קשר עין או לומר משהו שהם חשבו שיהיה מרגיע. אבל אני הסתכלתי למטה כל הזמן, כך שאף אחד לא יכל לתפוס את העין שלי, מפחד להתפרק. אני מקווה שהם הבינו.
למדתי הכרת תודה. הכרת תודה אמיתית לדברים שלקחתי כמובן מאליו לפני כן – כמו החיים עצמם. עם כמה שאני שבורת לב, אני מסתכלת על הילדים שלי בכל יום ושמחה שהם בחיים. אני מעריכה כל חיוך, כל חיבוק. אני כבר לא לוקחת כל יום כמובן מאליו. כשחבר אמר לי שהוא שונא ימי הולדת ולכן הוא לא חוגג, הסתכלתי עליו ואמרתי מבעד לדמעות, "תחגוג את יום הולדתך, לעזאזל. יש לך מזל על כל אחד שיש לך". יום ההולדת הבא שלי יהיה מדכא כמו גיהינום, אבל אני נחושה לחגוג אותו בלבי יותר ממה שחגגתי כל יום הולדת לפני כן.
אני באמת אסירת תודה לרבים שהציעו את אהדתם. עמית לעבודה סיפר לי שאשתו, שמעולם לא פגשה אותי, החליטה להראות את תמיכתה על ידי חזרה ללימודים כדי לקבל תואר – משהו שהיא דוחה כבר שנים. כן! כאשר הנסיבות מאפשרות, אני מאמינה יותר מתמיד ב״להישען פנימה״. גברים רבים כל כך – מאלו שאני מכירה היטב לאלה שסביר להניח שלעולם לא אכיר – מכבדים את חייו של דייב על ידי בילוי זמן רב יותר עם בני משפחותיהם.
אני אפילו לא יכולה להביע את הכרת תודה שאני מרגישה למשפחה שלי והחברים שעשו כל כך הרבה והרגיעו אותי שהם ימשיכו להיות שם. ברגעים האכזריים כשאני מוקפת על ידי הריק, כאשר החודשים והשנים משתרעים לפני בצורה אינסופית וריקה, רק פניהם מושכים אותי מהבידוד והפחד. ההערכה שלי עבורם אינה יודעת גבולות.
דיברתי עם אחד מהחברים הללו על פעילות אב-ילד שדייב לא יהיה כאן כדי לעשות. חשבנו על רעיון כדי למצוא תחליף לדייב. ואז בכיתי לו, "אבל אני רוצה את דייב. אני רוצה את אופציה א׳ " הוא כרך את זרועו סביבי ואמר, "אופציה א׳ איננה זמינה. אז בואי פשוט נפציץ עם אופציה ב׳ "
דייב, כדי לכבד את זכרך ולגדל את הילדים שלך כפי שמגיע להם לגדול, אני מבטיחה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להפציץ עם אופציה ב׳. ואף על פי שהשלושים הסתיים אני עדיין מתאבלת על אופציה א׳. אני תמיד אתאבל על אופציה א׳. כפי שבונו שר, "אין קץ ליגון. . . ואין סוף לאהבה" אני אוהבת אותך, דייב.

מודעות פרסומת