לידה שקטה

האוקטובר הראשון שלי

(פוסט שפרסמתי בפיסבוק, ביום החצי שנה לפטירתו של ילדי)

אוקטובר הוא חודש המודעות לאובדן הריון. זה האוקטובר הראשון שלי. לפני חצי שנה הייתי כבר בשבוע 41 בהריון עם בני השני, הרגשתי ברת מזל, שהכל הסתדר, שיש לי שני ילדים ושאני נפרדת לשלום מ"להיות בהריון", פרידה של חברות נפש, שהיו טובות אחת אל השניה. אבל ביום ה41+1 להריון, בלי שום התרעה, לאחר שהכל היה רגיל ותקין, ליבו של התינוק שלי פסק, ועד היום לא יודעים מדוע. קוראים לזה מות עובר תוך רחמי, וזה קורה. זה קרה לי.

זה קורה אבל אין לזה שום מקום. מכל מקום התחושה שאת מקבלת זה ש"תקחי את עצמך ואת ילדך המת שאת לא מפסיקה לשאת בליבך, ותזוזי הצידה – כי ילדים זה שמחה, ואבל זה לא אצלנו". באיזשהו מקום אני יודעת שהתחושה שאני מקבלת נוצרת לא כי אנשים לא משתתפים בצערי אלא ממשהו אחר – שמביא אותם לחוסר אונים וחוסר מילים מולי – כי מילים מייצגות משהו, ואובדן תינוק בהריון זה עדיין non event – התרחשות שהחברה כמו לא מכירה בה. אז לנו, לנשים שחוו אובדן, אין מקום פיסי במרחב הגיאוגרפי ואין מקום סימבולי במרחב החברתי : אין שום ארגון/עמותה לנשים שחוו אובדן במהלך הריון, אין אנדרטה ציבורית, אין כמעט שום קבוצות טיפוליות ואין כמעט שום הזכר תרבותי לתופעה. אנחנו כמעט ולא מופיעות בסרט/ספר. אנחנו כאילו לא קיימות. אבל כשאני מספרת למישהי מה קרה לי – בחלק מהפעמים היא אומרת שגם לה, או למישהי שהיא מכירה.

אז זה קורה.
זה קורה אבל אין לזה שום מקום.

בעצם יש מקום אחד – יש קהילות נשים וירטואליות: קבוצות פייסבוק ופורומים. שאיני יודעת איך הייתי מצליחה להתמודד בלעדיהן. שם, כשראו איתי יחד את אסוני, יכולתי גם להתחיל לראות דברים אחרים. ככה אני מבינה כמה חשוב לי להיות שייכת ולהרגיש ש'יש לי מקום' דווקא עכשיו.

ואולי אם הייתה יותר מודעות והיה לי יותר מקום, היה לי קל יותר להתאבל.. כי עם הפגיעות שלי עכשיו, כשמדירים אותי זה עוד כאב, כשאני בעצם צריכה עוד נחמה.

יש מקומות שנבנים במאמץ – אבל יש כאלה שכל אחד יכול לבנות

בשבילי שיהיה לנו מקום – זה שאנשים יזכרו שלא תמיד הריון מסתיים ב"מזל טוב". ושאם רואים אשה שכבר אין לה בטן אחרי שהיתה לה, קודם ישאלו אותה מה שלומה, ואחר כך אם היא ילדה ואיך היה, ורק אז יאמרו מזל טוב. המזל טובים האלה, אם המזל לא העיר פנים, שורטים.

בשבילי שיהיה לנו מקום – זה שהאנשים הזרים כשמבינים ממני שאבדתי תינוק – הפקידה בביטוח הלאומי, רופאים, המורה ליוגה.. לא פשוט ישתקו במבוכה, אלא שיאמרו שהם משתתפים בצערי או מצטערים לשמוע. כשהם נאלמים – אני מרגישה כמו חייזר, שאני פשוט יותר מדי

בשבילי שיהיה לנו מקום – זה שאנשים יהיו יותר רגישים ולא בנון שלנט ידברו על "מה עם עוד ילדים?" המוכר כל כך. לא לכולם עניתי שהיה לנו, לפעמים אני בולעת את הכאב וממלמלת משהו.

{ויש גם מקום אחד שאני בונה, למען נשים שיעברו אובדן הריון בשלבים מתקדמים, למקרה שמישהי כאן תכיר מישהי שזקוקה לכך, אני מביאה אותו פה – www.leidashketa.com}

לפני כחודשיים עברתי ליד טלוויזיה פתוחה בה הופיעה נטלי פורטמן. עצרתי לראות – מהר מאוד התיישבתי לראות בריכוז. בסרט היא אם ששכלה את ילדתה, שרק נולדה, בזרועותיה (יש גם מות עריסה בזרועות האם).
אני לא יכולה לתאר פה את עוצמת החוויה של פתאום לחזור לעולם לאחר חודשים של היעדרות. ישבתי וראיתי מישהי שחיה כמוני. ראיתי ולא בפגישת קבוצת תמיכה אינטרנטית שאליה הגעתי ממרחק, (בה אני מביטה באמהות הרבות עם התינוקות שסביבנו בבית הקפה וחושבת אם היו עוברות שולחן אם היו יודעות מי אנחנו). זה סתם סרט בטלויזיה. שכולם רואים. בשבילי ובשביל 500 נשים נוספות כל שנה זה כל מה שאנחנו צריכות כדי להתחיל ולפלס לנו דרך בחזרה לחיים.

האוקטובר השני שלי

(פורסם ב18.10.16)

אוקטובר זה חודש המודעות לאובדן תינוקות (במהלך הריון או קצת אחרי הלידה). זה האוקטובר השני שלי. והוא כבר כל כך שונה. בזמן הזה הצלחתי לעבור בהצלחה הריון שלם והביא את ליבי לעולם. וליבי הביא לעולם שלנו הרבה שמחה ואהבה ולילות קסומים ללא שינה.. רק אחרי הלידה כשהייתי צריכה לבשר לכל כך הרבה נשים את הבשורה הטובה, הבנתי עד כמה הייתי מוקפת ועטופה בדאגה. רק כשההריון היה מתקדם יכלו חברות שלא היו נוכחות באבל שלי לספר לי עד כמה הייתי בלבן, אבל הן לא הצליחו להיות איתי
בחודשים האחרונים אני מבינה שלא הקטינו את אסוני, אלא להפך, ראו אותו היטב. דווקא בגלל זה היו מי שהתרחקו, שנאלמו ושנעמו
דווקא אולי אני, שהייתי הכי קרובה לכאב, אולי הקטנתי אותו. כדי להיות מסוגלת להמשיך בלי להשתגע, אני לא ראיתי ברור עד כמה זה נורא, עד כמה זה בלתי נתפס, עד כמה אין לזה מילים, עד כמה זה משתק לאבד תינוק

האוקטובר השלישי שלי

(פורסם ב4.10.17)

יש כנראה עכשיו איפהשהו בארץ בבית חולים במחלקת נשים אשה שממתינה לאולטראסאונד לפני גרידה לאחר הפסקת דופק. זה היה הריון מאוד חרדתי עבורה אחרי כמה הפלות ועדיין אין לה ילדים. הרופא קודם לכן אמר משהו למזכירה כשציין את המקרה שלה והתייחס אליה כבעלת "עבר מילדותי כושל", המילים מחלחלות והיא מרגישה כאילו הן צובעות אותה. מחלקת נשים נמצאת צמודה לכניסה למחלקת יולדות ויושבים לידה משפחה עם ילדים אוחזים בבלונים ורודים ליד עריסה שקופה, היא עושה הכל כדי לא לראות מה יש בעריסה אבל היא שומעת.. הקבלה משותפת לנשים שבאות ללדת ולעיניינים כמו שלה, בקבלה היא שלחה את בן הזוג לעשות את הפרוצדורה אבל הוא הלך לעבודה והיא יודעת שהשחרור עדיין לפניה.. האחות שהיא ראתה עכשיו שוב שאלה אותה "ומה יש בבית?" והיא נאלצה שוב להגיד שעדיין אין, ולראות את הפרצוף המרחם שלה. היא כבר לא יכולה לשמוע את השאלה הזאת.
יש כנראה איפשהו בארץ אשה שצריכה לעבור זריקה להמתת עובר, כי במי שפיר נמצאו ממצאים מאוד קשים. היא בשבוע 22. כשהיא מגיעה לעבור את הזריקה לפני שתבוצע גרידה, נמסר לה שבן זוגה לא יכול להיות נוכח בחדר. הסיבה – זה קשה עבור המשפחה. הרופא מסביר לה שזה גם מאוד קשה לצוות, ושבעצם תתחשב בכולם ותאפשר לו לעשות זאת במהרה ללא בן הזוג. אז האשה נאלצת לעבור את הדבר הכי קשה כנראה שתעבור אי פעם, בחברת אנשים זרים, כשהאב ובן הזוג, נמצא במסדרון.
יש כנראה איפשהו בארץ עכשיו אחות שחוזרת ממשמרת בבית חולים. היא רק רוצה לשכוח את המשמרת האיומה הזאת שבה הייתה צריכה לבשר לאמא שלעוברית אין דופק. האמא צרחה והיא הייתה חסרת אונים לחלוטין. זאת הפעם הראשונה שהיא הייתה צריכה לבשר בשורה כזו. מעולם היא לא עברה הדרכה בנושא, ואין לה למי לספר כל כך מה היה שם. היא מרגישה שהיא רוצה להכנס למיטה ולא לצאת.
יש כנראה איפשהו בארץ אשה שעוברת לידה שקטה בשבוע 24 לגמרי לבדה בחדר במחלקת נשים. לא יביאו אותה לחדרי לידה בגלל השבוע המוקדם. האחיות בנשים לא ממש יודעות איך לעזור לה בלידה ובטח בלידה נוראה שכזו, אז לא נכנסים לחדר. זאת לידה ראשונה של הזוג, והם חסרי אונים לחלוטין.
אולי גם יש אשה שעברה לידה שקטה בשבוע 41. לפני יומיים היא התכוננה ללידה רגילה, בבית הכל מוכן, אבל אתמול קרה אסון. והיום היא עברה את הלידה השקטה. בבית החולים בו זה התגלה אין הפרדה בין מחלקת נשים ומחלקת הריון סיכון, אז היא מוקפת נשים בהריון. היא עדיין כל כך מטושטשת מכאב שהיא עדיין לא מבחינה. אבל עוד יום יעבור והיא כבר תתחיל להבין.
חברה שלה תספר לה שאותה בכלל אשפזו ביולדות, וכל הזמן היו מברכים אותה במזל טוב.

אני יכולה לספר עוד הרבה כאלה, ממה ששמעתי בשנתיים וחצי האחרונות וממה שקרה לי. אולי כדאי להתחיל לתת מקום מיוחד לנשים שמטופלות בשירותי הבריאות לאחר אובדן הריון. מדובר על נשים רבות שזקוקות לצוות רגיש, שהוכשר בנושא, ושמקבל הדרכה אם צריך ושזקוקות להפרדה מרחבית מנשים בהריון ומתינוקות. עבורן, כל האסון היה נצבע אחרת אם לא היה כרוך בו כל הכעס הזה על מערכת שהעיוורון שלה פוגעני. אשמח לעזור ביצירת שינוי

*חודש אוקטובר מצויין בעולם כבר שנים כחודש המודעות לאובדן הריון. בארץ זו השנה השלישית שהוא מצויין.