אותם כמה ימי אשפוז עבור כל מי שחוותה לידה שקטה הם ימים שנשארים לעד. כי מעבר לטראומה, הם הימים היחידים שלנו עם הילד/ה שלנו. לא יבואו עוד זכרונות. אלו ימים כל כך חשובים, והפער בין סיוע של הצוות הרפואי לבין פגיעה שלו – הרבה פעמים צובע את האסון בצבעים חזקים. רק בשנים האחרונות מתחיל בארץ שיח על הנושא. הרבה אנחנו מדברות על זה בקבוצות הפרטיות שלנו אבל דבר מזה לא עובר לצוות, וזה חבל. כי הרבה מהפגיעות הן לא מכוונות, ונובעות מחוסר ידע וחוסר אונים. פה אני מציעה מקום להקשבה. אליו יכולים להכנס אנשי צוות רפואי שירצו לשמוע אותך. אתכן. בואי להשמיע את קולך, הוא חשוב.
מציעה לך, אשה יקרה, מקום לכתוב לצוות הרפואי: המיילדות, האחיות, הרופאות והרופאים וכל מי שטיפל בך במהלך שהותך בבית החולים – כל דבר – מה שהיה לך נכון ומתאים, ומה שלא. מה שפגע ומה שניחם. אם יש ציטוטים קשים של דברים שנאמרו אתן מוזמנות לצטט, הציטוטים הם עדות לכך שמה שנאמר לנו אז נשאר איתנו לעד, והם יהוו דוגמא חיה וממחישה – אך בבקשה הימנעו מפרטים מזהים של אנשי צוות, המטרה היא לעזור לצוות הרפואי להכיר את הצרכים שלנו. את דברייך כתבי בתגובות, כדאי לציין שבוע הריון בו היתה הלידה
מציעה לך, אשת/איש צוות רפואי, להכיר את הצרכים של נשים שעוברות לידה שקטה דרך המילים שלהן
3 בפברואר 2016 at 11:47
אז ככה לי היה קשה מאוד בדיקות לא עדינות של רופאיםויחס לא אמפטי. אני חושבת שאישה שעוברת לידה שקטה לא מתאים שיטפלו בה רופאים מתמחים..בית החולים צריך לעשות מאמץ ולתת רופאים מן השורה הראשונה למרות שמה שיהיה בסוף זה תינוק מת..
לי היתה רופאה מתמחה צעירה ועצבנית.
אהבתיאהבתי
3 בפברואר 2016 at 12:34
שלום צוות יקר!
בסיפור הלידה שלי היו רגעים "טובים" עד כמה שאפשר לקרוא להם טובים בעניין של איבוד תינוק. וקצת פחות טובים. אני משתפת אתכן ברגעים שלדעתי אפשר ללמוד מהם לשתי הצדדים.
אתן לכן קצת רקע על המקרה שלי. זו היתה הלידה הראשונה שלי. בשבוע 23. התפתחה אצלי לידה מוקדמת צירים, ירידת מים, ולידה. (בבירור אחכ גילו אצלי אי ספיקת צוואר הרחם)
הכינו אותי ש99% התינוקת שלי תצא ללא רוח חיים. אך כשהיא נולדה עדין היה דופק ונשימות למשך כ 3.5 שעות.
המיילדת היתה אישה מקסימה שדיברה והסבירה, הקשיבה ותמכה. שיכנעה אותי לראות את הילדה ולהחזיק אותה למרות שפחדתי נורא. ואני מודה לה על זה כל יום. ממש כשהחלה הלידה נכנס לחדר הרופא מנהל המחלקה יחד עם קבוצה של כ 5-7 סטודנטים. כמובן שזה הדבר האחרון שאני רוצה שיהיה איתי בחדר אבל אני נמצאת במצב שלא מסוגלת לדבר ולבקש כלום. המיילדת קלטה מיד את המצוקה שלי והוציאה את כולם מיידית מהחדר. אני יודעת שזה למטרה טובה שהם יראו וילמדו אבל יש מקרים שזה לא מתאים.
כשהלידה הסתיימה נתנו לנו את הזמן להיפרד אמרו לנו כמה שאתם צריכים ונתנו לי ולבעלי להיות אתה לבד. לשיר לה ולהודות לה שנתנה לנו את התואר של אבא ואמא. לספר לה שאנחנו אוהבים אותה ולעולם היא תישאר הבת הבכורה שלנו.
לאט לאט עם הזמן הנשימות פסקו והדופק הלך ונחלש. באיזה שהוא שלב נכנסה מיילדת אחרת כנראה שהיתה אחראית משמרת שהחדר היה יותר חשוב לה. הסתכלה על הילדה ואמרה "זהו היא מתה אני לוקחת אותה ומוציאה אתכם מפה". בעלי התעקש שהוא עדין רואה דופק אבל אותה זה לא ענין. לא יכלתי לחשוב על הרעיון שהיא עדין בחיים, נכון שבקושי אבל שככה יעטופו אותה. לשמחתי בדיוק נכנסה רופאה מרדימה לחדר וביקשתי ממה לבדוק. והיא קבעה שעדין יש דופק. אז נתנו לנו עוד קצת זמן. עד שבאמת הפסיק.
בסהכ הצוות בחדר לידה היה מקסים שניסה לתת לנו הכל ולעזור בכל דרך אפשרית.
במחלקה היתה לנו מקרא נוראי שחשוב לי לספר.
שמו אותי במחלקת נשים. הייתי עם חום גבוהה אחרי הלידה בגלל זיהום. הרגשתי זוועה נפשית וגופנית ולבד לא יכלתי להיות הייתי חייבת את בעלי איתי. אבל ידוע שבמחלקת נשים אסור לגברים לשהות בלילה.
החברה שלי לחדר הייתה אישה שעברה לידה שקטה יום קודם לכן. והיא ככ הבינה אותי ולכן הסכימה שבעלי יישאר איתי בלילה לישון. עם קצת קשרים שהיו לי קבלתי את ההסכמה מאחות אחראית במחלקת נשים שהוא ישאר ללילה. (אני חוזרת ואומרת שזו היתה לידה ראשונה. לא היו ילדים בבית שהוא היה צריך לטפל, וגם בשבילו זו הייתה חוויה נוראית וקשה וכמו שאני לא רציתי להיות לבד כך גם הוא עובר את אותו הדבר לפחוץ במובן הנפשי. ולא להיות עם היחיד שמבין אותך באמת ויודע מה את עוברת זה נוראי ).
אבל כנראה שהידיעה הזו לא עברה לכל האחיות במשמרת לילה. וכשבאה האחות למדוד לחץ דם ומצאה את בעלי ישן על הריצפה (גם הוא אחרי יומיים ללא שינה ושעות בחדר לידה) היא ככ כעסה שמשכה לו את השמיכה ובעטה לו בראש (ואני לא מגזימה היא ממש בעטה בו ) והחלה לשאוג עליו שאסור לו להיות כאן. הסברתי לה שקיבלנו אישור אבל היא יצאה בעצבים מהחדר. לא ראיתי אותה אחרי זה יותר…. אבל מה שאני מנסה להגיד זה קודם כל אנחנו נמצאות במצב ככ שברירי ואנחנו צריכות לידינו מישהו שמבין אותנו שידאג ויעזור לנו. אחות זעופת פנים שבאה למשמרת ככה. וככה מוציאה את העצבים שלה על מטופלים ומשפחה שלא עשתה שום דבר רע ובמיוחד אחרי מה שעברנו זה הדבר האחרון שהיינו צריכים…
אני רוצה להודות לכם על העבודה קודש שאתם עושים יום יום. אני מאמינה שגם כשאתם נפגשים עם מצבים כאלה ואחרים זה לא קל לכם וכל היום יכל להשתנות בגללו. אבל אתם המפתח להקל קצת על הצד השני שעובר את הטראומה האמיתית שירדוף אותו כל החיים. וכל חיוך וכל עזרה ואפילו הקטנה ביותר יכולה להיות משמעותית מאוד.
תודה על ההקשבה.
אהבתיאהבתי
3 בפברואר 2016 at 14:05
הצוות שקיבל אותי במיון יולדות באסף הרופא היה אמפתי ומתחשב, הרופאים והמיילדות ניסו להקל עלי כמה שרק יכלו, רופאה אחת לקחה אותי תחת חסותה באותו היום ולא עזבה, ד״ר איילה בר (אם אני לא טועה בשמה), היתה מקסימה, רגישה ואנושית.
המרדימה שחיברה אותי לאפידורל היתה כל כך עדינה שגם היום, שנה אחרי, כשאני נזכרת במגע והמבט שלה זה מרגש אותי עד דמעות.
המיילדות שהיו איתי (3 במספר כי התחלפו משמרות) היו אמפתיות וניסו לעזור כמה שרק יכלו.
בקשה למיילדות- אל תגרמו לנו להבטיח לכן לחזור בעוד שנה לתיקון לידה. תחוו עם היולדת את היום ועכשיו, היא לא חושבת על בעוד שנה, היא מרוסקת עכשיו וצריכה כתף מקצועית.
היחידה שהיתה חסרת רגישות וטאקט בכל היום הזה היתה המזכירה (אני מנחשת שזהו תפקידה), בפעם הראשונהכשנכנסה אלי לחדר לאחל לי מזל טוב והייתי צריכה להתפרץ עליה ולומר שאין פה מזל טוב ובפעם השניה כשבאו (כנראה מחדר המתים) לאסוף את גופתו של בני היא הגיע לחדר הלידה שהיה סמוך לשלי כדי לקרוא למיילדת הראשית בקולי קולות ולהכריז: ״באו לקחת את הגופה״.
גברת נכבדה, הגופה הזו זה הבן שלי!
צוות רפואי יקר, בבקשה, תהיו סבלניים, תהיו רגישים והכי חשוב, תהיו אנושיים, כי מבחינתו זה היום הנורא בחיינו ולכם יש חלק ביום הזה, אל תחמירו את מצבינו בתגובות חסרות טאקט ורגישות.
אהבתיאהבתי
3 בפברואר 2016 at 18:41
אני רוצה לציין את הרגישות הרבה של הצוות הרפואי בבי"ח לניאדו.
הגעתי באמצע הלילה ללידה שקטה, לבדי (לצערי בעלי היה צריך להישאר בבית לשמור על הילדים הקטנים, ואני נסעתי במונית עם צירים כדי להיבדק).
הצוות היה רגיש ומתחשב. מספר מיילדות באו כדי להיות איתי, לחבק ולתמוך. אמרו מילים מעודדות. העובדת הסוציאלית הגיעה מייד בבוקר.
למרות שהייתי "לבד", לא הרגשתי לבד, והזיכרון שנשאר לי הוא זיכרון של חוויה קשה, אך שעברתי כשאני עטופה ומחובקת.
אהבתיאהבתי
3 בפברואר 2016 at 18:42
שלום רב.
אומנם לא עברתי לידה שקטה אך עברתי גרידה בשבוע 16+3 עקב צירים וירידת מים פתאומית. באותו היום היו לי התכווצויות כואבות ונסעתי למוקד מכבי בבני ברק- שיחררו אותי הביתה, בטענה שהכל תקין ויש דופק ללא שום התייחסות לכך שכואב לי. אחרי פחות משעתיים, התחילו צירים סדירים כמו בלידה. בעלי הזמין אמבולנס, לקח לו זמן להגיע,הרבה זמן כעשרים דקות אולי יותר. בזמן הזה, המים ירדו והכאב פסק…. הגענו למיון נשים בבלינסון.. הכניסו אותי לניתוח גרידה דחוף- לא הייה כבר דופק, והעובר כבר היה בצוואר הרחם. בזמן שעליתי לחדר ניתוח- בעלי היה בהמתנה, פחד,בכה וחסר אונים. בזמן ההמתנה לגרידה, שמעתי את האחיות והרופאים מדברים ביניהם-״ כאן החדר לא פנוי, כאן עדיין לא נקי״ וכל הבירוקרטיה ביניהם, והצחוקים. בזמן שאני מתה מכאבים עם צירים סדירים, מתחננת שמישהו יבוא ויתן לי משכך כאבים… שמיכה כי קר לי… יותר נכון-קפוא לי… ואני לא מפסיקה לרעוד… עד שהכניסו אותי לכיסא/ שולחן הניתוחים. ואז אני מתעוררת…. ומבקשת קערה — ומקיאה את הנשמה שלי….. והייתה שם אחות שאמרה לאחות השניה ״ למה עשו לה הרדמה אם היא אכלה????!!!״. בטון הכי מזלזל שיכול להיות. רציתי לצעוק לה- ״ גברת, עד לפני שעה הייתי בהיריון, הייתי חייבת לאכול ע״מ שהילד שלי יאכל!!! אבל לא הייתי מסוגלת….. רק דמעות והכאב של האבידה!!! בזמן השהייה בבית חולים- 4 ימים עם אנטיביוטיקה, כי היה חשד לזיהום עקב חום שעלה, אף אחד מהצוות לא שאל מה קורה איתי, ואם אני צריכה עזרה נפשית… תמיכה… אולי סתם חמש דקות לדבר עם מישהו….. הכל היה טכני, מאוד טכני… שום רגש מאף אחד. למרות שיש לי 2 ילדים בבית, זאת עדיין אבידה, אבידה גדולה… וההתמודדות איתה לא קלה…. הבעיה שהכל טכני, וגם אין שום התייחסות כמעט לבני הזוג… אומנם הם לא עוברים פיזית את הכאב, אבל הרגשות שלהם גם חשובים.
תודה.
אהבתיאהבתי
6 בפברואר 2016 at 5:47
התינוק שלי נפטר אחרי 10 ימים בפגייה. ילדתי בקיסרי חירום עקב מיעוט תנועות בבי"ח קפלן.
החוויה הקשה היתה אחרי הניתוח, במחלקת האשפוז. התינוק העץיה בפגייה, מתנדנד בין חיים למוות, ואותי שמו בחדר עם עוד מאושפזות, מבקרים שמגיעים אליהן ונהנים מהתינוקות שרק נולדו. הבכי בחדר היה שלי ושל התינוקות.. לא יכולתי לסבול את זה. הייתי מפורקת נפשית עד שבלילה השני צרחתי ובכיתי אחרי שהמצב של הילד בפגייה התדרדר ואני צריכה לשבת בחדר עם אמהות ותינוקות !
ורק יום למחרת הבינו את האבסורד ונתנו לי חדר לבד..
יולדת במצב כזה צריכה להתאשפז בנשים או בחדר לבד ביולדות.
מה שכן היה טוב, בגלל שהמצב הנפשי שלי היה רע ובכיתי כל הזמן הסכימו שיהיה איתי מלווה בכל שעות היום.. ואחרי 3 ימים כשעברתי לחדר לבד יכולתי לעכל את המצב שלו.
העו"ס התעכבה והגיעה רק אחרי 4 ימים. השינוי שהיא חוללה היה אבן דרך בהתמודדות עם המצב. למה 4 ימים ?? מהיום שלמחרת האחיות ביקשו שתגיע עו"ס כל יום שאלו למה היא לא מגיעה, כי המצב שלי היה נורא..
אהבתיאהבתי
6 בפברואר 2016 at 22:23
הלידה השקטה שלנו התרחשה בשבוע 25.
מרגע שנתקבלה החלטה, הצוות עשה ככל יכולתו להקל על החוויה הקשה.
העובדת הסוציאלית השתדלה מאד ללוות ברגישות, ניתן לנו חדר לבד על מנת לזכות בפרטיות שהיינו זקוקים לה כל כך וגם המיילדת גילתה אמפטיה והיתה רגישה מספיק להיות כאשר נדרשה לכך ולאפשר מרחב לאבל ולפרידה מכבדת לאחר הלידה.
כמה מילים שלה עזרו לי לבקש לראות את התינוקת שנולדה ובדיעבד אני אסירת תודה על כך.
הקושי הגדול בכל התהליך היה הצורך לשכנע את הממסד לאשר את הפסקת ההריון. הגענו להחלטה הקשה כל כך בעקבות המלצות של טובי הרופאים ומתישהו בדרך מצאנו את עצמנו מתמודדים מול מנהלי מחלקות שחשבו אחרת. ניסו לשכנע אותנו שההמלצות שקיבלנו נובעות מרפואה מתגוננת ושההחלטה להפסיק הריון אינה מספיק מחושבת.
ההריון היה הריון יקר ורצוי, אך פוטנציאל הפגיעה היה ממשי, גם אילו לא היה בנוסף על כך סיכון מוגבר ללידה מוקדמת ולפגות קשה.
כיום אנו כבר יודעים שגם תוצאות הנתיחה הפתולוגית הראו חד משמעית שאכן היתה פגיעה משמעותית עוד יותר מכפי שחששנו והמחשבה כי בקלות כל כך יכולנו להפוך את עולמנו ואת עולמן של בנותינו וללדת תינוק פגוע, הותירה בנו תחושות קשות.
הצורך לאזן בין שיקולים אתיים ורפואיים כאלה ואחרים ברור ומובן, אך לא ברור הצורך לשלול מאנשים בוגרים את זכותם להחליט על המשך הריון כאשר יש אינדיקציות ברורות לכך. המטען הנפשי הכרוך בהפסקת הריון מאוחרת כבד מנשוא גם בלי להוסיף עליו קושי נוסף ולהעמיס רגשי אשם נוספים על אלה הקיימים ממילא.
אף אחת מאיתנו לא מקלה ראש בהחלטה שכזו, ובמצבים בהם ברור כי ההחלטה התקבלה בכובד ראש כנדרש, ראוי שנזכה ליחס מכבד ולמעט צניעות מצד אלה העוסקים בגורלם של אחרים.
ראוי גם לתת הסבר ברור לזוגות הנמצאים על אותה פרשת דרכים על השפעות מימד הזמן בקבלת החלטה ועל הקשיים שאולי יעמדו בדרכם במידה וישתהו בתהליך הבירור ויידרשו לוועדת על.
הסחרור הרגשי שנגררנו אליו בעקבות המלצות סותרות מוועדה שיום אחד מחליטה שלא לאשר הפסקת הריון ויום למחרת פועלת להפסקת הריון דחופה ומיידית היה מיותר, לא נחוץ והוסיף עומס רגשי רב בתהליך שהינו טעון מלכתחילה.
אהבתיאהבתי
8 בפברואר 2016 at 23:51
לפני שנה וחצי, הר הצופים, הגענו לבית חולים לביצוע הפסקת הריון ולידה בשבוע 35. עם הגעתנו לא היה מי שיקבל את פנינו. האחיות היו עסוקות וכשראו אותנו במסדרון שאלו למה הגענו. כשהסברנו שלהפסקת הריון שאלו: למה? במסדרון. בעודנו במסדרון זוג חושש ושמח שהגיע ללידה רגילה.. לא רציתי לענות מולם, לראות את הפרצופים האומללים שלהם שנחשפו בכח לסיפור… יש צורך לחשוב האם ניתן למצוא פתרון כדי למנוע את החשיפה ההדדית המיותרת בהגעה לחדר לידה. למעט הבעיה הזו צוות המיילדות היו מדהימות ביותר, הקלו עלינו בכל צורה שהיא. הייתה לנו תקלה זוועתית עם הרופאה התורנית. זה היה סיפור כל כך מוגזם וגרוע שאני אפילו לא מעלה אותו כאן, מתוך אמונה ותקווה שהיה סיפור לא מייצג וכי כנראה שיש משהו בפרסונה של הבנאדם שאולי לא ניתן ללמוד ממנה לבאים. עם זאת, אני מצטרפת להמלצה להרחיק רופאות ורופאים מתמחים מנשים במצבינו. יש משהו בחוסר הניסיון בשילוב עם חוסר הרצון הרגשי המובן והעצום להיות נוכחת במעמד הקשה, שהוציא את כל הרע ממנה. התפקוד של העובדת הסוציאלית היה נמוך, ולא היה follow up. יש קבוצת תמיכה של "הדסה", לא שמעתי עליה מהעובדת הסוציאלית אלא מה"סביבה", ואני חפשתי ומצאתי את פרטי הקשר של המיילדת המארגנת המקסימה. חסר מרחב טיפולי לאבות שחוו אובדן של עובר (במקרה הטוב היחס הוא אל "בן הזוג"). קבוצת התמיכה לנשים נהדרת, יש מקום שעו"ס מקצועי ישתתף בהנחיה. כל הכבוד על היוזמה לבלוג ותודה רבה לצוותים המסורים של בתי החולים, שעוסקים בעבודת קודש.
אהבתיאהבתי
16 בפברואר 2016 at 13:15
יש לי רק דבר אחד לאמר, תציעו להורים לראות את הילד/ה שלהם ולהפרד ממנה לשלום. אני יודעת במאה אחוז שיש הורים שלא ירצו ויתחרטו על זה כל כך אחר כך, אבל כבר יהיה מאוחר מדי. אפשר פשוט להציע בשקט, באמפתיה, "כל ההריון היא הרגישה כמה אתם אוהבים אותה, ואני יודעת שאהבתם אותה ללא סוף, בואי להגיד לה שלום, לבקש סליחה – למרות שאין כאן אשמה, לא עשית כלום לא בסדר, דברים רעים כאלה פשוט קורים, ללטף את המצח ואולי לתת נשיקה, ולהבטיח שתפגשו שוב בשמיים, ושהיא לנצח תהיה בליבכם."
אהבתיאהבתי
14 באוגוסט 2016 at 0:40
אני רוצה לסייג את דבריה של אביטל. ילדתי את ביתי בלידה שקטה בשבוע 38+4 בשל הפסקת דופק שלא נמצאה לה סיבה. מרגע שנכנסתי לבית החולים ועד שיצאתי משם לא הפסיקו לטחון לי במח וללחוץ עלי לראות את התינוקת. עם כל הקושי שהייתי צריכה לעמוד בו, עם כל הזוועות ואימה, הייתי צריכה כל הזמן לאזור כוחות ולהמשיך להגיד שאני לא רוצה. שוב ושוב. גם רגע אחרי הלידה, אחרי כל הכאב והבכי והדם והצעקות, כשסוף סוף ידעתי שלפחות היא בחוץ, במקום שיתנו לי לנשום, המיילדת שאלה אם אני בטוחה עוד ואני הייתי צריכה לאגור מחדש כוחות, להתחנן ולזעוק – לא. בבקשה, לא! לא לכולנו זה מתאים! לא כולנו זקוקות לזה ואת חלקנו דווקא לראות את התינוק המת שלנו עלול לצלק לעד. אחרי הלידה עוד הגדילה העובדת הסוציאלית לעשות ותיאמה עם בעלי שיצלם את התינוקת המתה. כשחזר לחדר וסיפר לי מה עשה נקרעה תהום בינינו. פתאום הוא ראה ואני לא ויש תמונה של הגוויה הקטנה שלנו, שהייתה צריכה להיות היום ילדה מתוקה בת שנה. תאמינו או לא – אני את התמונה הזו לא ראיתי. בעלי גנז אותה עמוק במחשב שלו ולקח לו הרבה זמן להיפטר מהתמונה שרצה לו אחר כך בראש. למרבה המזל אני ובעלי זוג מאוד חזק, דיברנו על זה, פתרנו את זה וזה מאחורינו, אבל צעדים כאלה מי יודע מה היו גורמים לזוג צעיר יותר, לא מנוסה או פחות מתקשר מאיתנו. אני שמחה מאוד שלא ראיתי את התמונה של הגופה הקטנה שהייתה פעם ביתי. אני זוכרת אותה בועטת, אני זוכרת את ההיריון הנפלא שלה, את התנועות שלה בבטן, ואת הליטופים האינסופיים שליטפתי אותה כשהייתה עוד בבטני. אין לי צער על שלא ראיתי את גופתה. אבל הצוות בלחצים שהפעיל עלי בעניין הוסיף על צערי ועל הקושי שלי כפל כפליים.
אהבתיאהבתי
16 באוגוסט 2016 at 13:02
תודה שהסברת גם את הגישה שלך לפרידה. הרציונל לשכנע נובע מכך שלרוב הבחירה הראשונית היא לא לראות אבל לאחר זמן קצר היא משתנה, ואז זה כבר מאוחר מדי והחרטה על כך יכולה להיות חלק עיקרי באבל. אבל, כמו שהסברת, צריך כנראה, לברר את רצון היולדת יותר בעדינות כי יש נשים שעבורן הבחירה לא לראות נכונה יותר
אהבתיאהבתי