כיצד לספר לילדות על אובדן ההריון/מות התינוק/ת

*ההנחיות נכתבו בלשון נקבה וזכר לסירוגין

לאופן בו מספרים לילדות על מות התינוק/ת יש השפעה רבה על יכולתן להתאבל ולעבד את האובדן. מומלץ להתייעץ עם אשת/איש מקצוע אשר יתייחס לאובדן הספציפי ביחס לילדה הספיציפית.

מובן שתרצי/ה להגן על ילדיך מאירוע כל כך כואב. אבל אל תמעיט/י ביכולת של ילדייך לקבל את מה שקרה – לילדים יש יכולת מדהימה, אפילו גבוהה מזו של מבוגרים, לקבל דברים כפי שהם. לערב אותם (כמובן בהתאמה לגילם ויכולתם)  בהתמודדות עם האסון שפקד את המשפחה יהיה מפחיד פחות עבורם מאשר להדיר אותם. הם ירוויחו ממעורבות זו את למידה כיצד מתמודדים יחד עם אסון וירוויחו גם את דאגת ותמיכת המשפחה.

 הנחיות כלליות

כאשר קורה אסון במשפחה הילדות והילדים גם כן חווים משבר. אבל זו גם הזדמנות מאוד מיוחדת בחיים ללמד אותם איך מתמודדים עם קושי, כשאתם איתם, מתמודדים יחד כמשפחה. זו התמודדות שהם יקחו אותה הלאה, לכל קושי שיעמוד בפניהם.

במצב זה ילדה זקוקה למידע, כדי לא להיות מבולבלת וכדי לא לפנטז דברים מפחידים, היא זקוקה לאוזן קשבת, לקבלה של רגשותיה. היא צריכה לראות שמבוגרים גם כואבים ועדיין לא מתפרקים מזה, שהאדמה לא נפערת, ושמה שמחזיק חזק זה הקשרים בין בני המשפחה ומערכת הערכים ששומרת על תקווה ואמונה בטוב.

  • יש לספר לילדה על מות התינוק/ת בצורה עניינית ופשוטה ככל האפשר. מומלץ להשתמש במילים מת/נפטר ולא 'הלך לעולמו', 'עלה לשמיים', 'אבד', 'נפרד מאתנו' וכו'. ילדים מבינים את דבריכם בצורה פשטנית ויכולים להיות מבולבלים מאמירות כאלה. במיוחד מאמירות לא חד משמעיות (אם הוא עלה הוא יכול לרדת, אם הוא אבד אפשר שיימצא?)
  • חשוב לציין שזה קורה רק לעיתים רחוקות מאוד מאוד ("לפעמים לפעמים לפעמים" בשפת הילדים)
  • מומלץ לספר בתמציתיות ולענות על שאלות שנשאלו אך להוסיף רק מידע אותו הילדה בקשה.
  • תנו לילדה הזדמנות לשאול כל שעולה על ליבה, אם תתקלו בשאלה שאין לכם מענה עליה אמרו לילדה שתחפשו עבורו תשובה או מישהי שיודעת לענות לה. כך תוכלו לראות אם משהו לא הובן טוב, ותוכלו לתקנו. וגם – חשוב מאוד שהילדה תבין שתמיד היא יכולה לשוחח אתכם על הנושא. לעתים ילדה תחזור ותשאל את אותה שאלה – היא כך מנסה לעכל את הדברים.
  • יש לדבר לילד ברמה המתאימה לגילו וליכולת התפישה שלו
  • יש להבהיר שהמוות אינו תוצאה של מעשי ומחשבות אף אחד וגם לא של הילדה. ילדות רואות את העולם מנקודת מבט מאוד אגוצנטרית וחושבות שהשפעתן על העולם גדולה. ילדות יכולות לחשוב שמחשבות של קנאה באח שאמור היה להיוולד גרמו למותו
  • אין צורך להסתיר את רגשותיכם – הבעת הכאב שלכם מלמדת את הילדה שניתן להביע גם רגשות קשים. עם זאת, מומלץ שהבעת הכאב לא תפחיד את הילד בעוצמתה (לא 'להתפרק' ליד הילד)
  • אם בעקבות אובדן ההריון משהו בשגרת יומה הולך להשתנות יש לספר לה על כך
  • לכל ילדה יש קצב שונה ואופן שונה להביע את צערה וכאבה. יש לכבד כל צורה של אבל, ללא ביקורת
  • מומלץ לעודד ילדים להביע באופן לא מילולי את רגשותיהם – אפשר לעשות הצגה או ציור או בנייה בלגו ולצלם ולשמור כאלבום זכרון. בגיל בית ספר אפשר לעודד כתיבת מכתבים או יומן
  • יש לעודד העלאת זכרונות ושמירת מזכרות
  • גם ילדות מתאבלות, אבל האבל לובש צורות שונות בגילאים שונים.
  • ילדות מתאבלות על האח/ות, גם אם לא ראו אותה/ו. הן מתאבלות על תשומת הלב ההורית שלעולם לא תהיה כמקודם ועל האווירה המשפחתית שלעד השתנתה
  • לא לבקש מהילדות להתגייס למען הוריהם (הם מתגעגעות להוריהם שמרוכזים באבל)
  • שמרו על שגרה, כדי לתת לילדות תחושת בטחון
  • שכול בריא יכול לכלול התנהגויות חדשות כמו התפרצויות זעם. יש להכיל את הכעס
  • יש להודיע לכל המסגרות בהן נמצאת הילדה, כדי שהילדה תובן ותיתמך גם שם

ספרי ילדות העוסקים בפרידה ואובדן

  • סיפור מהחיים / אלונה פרנקל– סיפור המתאים לגילאי 2-4. בסיפור נפתלי ואמו קוברים ציפור שמתה.
  • אף פעם לא חיבקתי יונה / שלומית כהן אסיף – ספר נפלא של הסופרת הפייבוריטית שלי – שומבי הגמד שרוצה שתהיה לו יונה ומכין לה שובך – אך היא לא באה. הספר מדבר על רצון, אפילו השתוקקות, על השקעה, על אכזבה, ויתור ועל אהבה, על איך זה באמת בחיים .. לפעמים..   במילים מאוד עדינות ולפעמים ברווח שבין המילים ולפעמים במשפטים שמפלחים את הלב. כשהייתי קוראת אותו לבני בן השנתיים הייתי בוכה לפעמים. בלי ספר אני בקושי בוכה לידו על אחיו החסר. כשראיתי אותו בספריה היתה לי תחושה שהספר גם בשבילי..
  • העלמה נה והבור / יונית שוורץ ורבר– ספר ייחודי שעוסק בהתמודדות עם שכול באופן ישיר. הכותבת, מאמנת ומטפלת באמנויות, חוותה שכול בעצמה והדבר ניכר בכתיבה מרשימה בכנותה ודיוקה. אתר הספר : alma-na.co.il
  • אורה / מיריק שניר– מתאים מגיל 3. סיפור על ילדה המתמודדת עם מות האוגר שלה
  • בכיתי כי חיכיתי / סיגל לבסקי. אתר הספר :leida-shketa.co.il
  • מעשה בחמישה בלונים / מרים רות– סיפור המתאים לגיל הרך ועוסק בהתמודדות עם אובדן ופרידה דרך הקשר בין חמישה ילדים וחמישה בלונים.
  • הצב של אורן /מירה מאיר – סיפור שגם מתאים לגיל הרך – הסיפור מתאר את הרצון של ילד בקשר/חיבור, ואת התמודדותו עם פרידה לא צפויה
  • איך לרפא כנף שבורה / בוב גרהם – סיפור המורכב בעיקר מתמונות על ילד שמטפל בציפור פצועה. שבר הכנף כאנלוגי לשבר הרגשי מטופל שם באמצעות : מנוחה, סבלנות (זמן) ותקווה. מציע לילד הבנה איך מרפאים משהו שנשבר, ואיך מתמודדים עם דברים שלא ניתן לתקן.

תפיסת המוות אצל ילדות

ילדים אינם תופסים מוות כפי שמבוגרים בשל ההתפתחות הרגשית שלהם. חשוב לדעת כיצד הילדה מבינה את המוות בטרם נדבר איתה עליו.

גיל 0-3 גם ילדות צעירות חשות באובדן. הן מרגישות את העצב והחרדה של הוריהן, הן מרגישות את ההתרחקות של ההורים, את השגרה הופרה. למרות שילדה קטנה לא תוכל להבין מבחינה אינטלקטואלית מה הוא מוות, היא תבחין בשינויים אלה.

גיל 3-5 : בגיל זה, ילדות עדין לא מבינות את מושג הסוף ולכן הם רואים את המוות כזמני, הפיך או צורה מוגבלת של קיום (כמו בסרטים המצוירים שם הגיבור מת וחוזר במהרה לחיים). ובכל זאת, ההפרדה שנגרמה על ידי מוות היא מפחידה במיוחד לילדות בגיל זה. הן זקוקות לחיזוקים שמה שהן מרגישות זה "נורמלי". חשיבה מאגית ("אם לא אדרוך על הקווים – אמא לא תכעס") נפוצה בגיל זה וילדות יכולות להאמין שמחשבות או פעולות שלהן הן שהובילו לאובדן. לפעמים הן יכולות לחבר אירועים שאינם קשורים בדרכים היצירתיות ביותר בניסיון להבין את אובדן. הסברים ברורים, ישירים של מה שקרה ולמה הם חשובים במיוחד לגיל זה.

גיל 6-9: ילדות בגיל זה מתחילות להבין שמוות הוא סופי, אבל הן חושבות שזה קורה רק לאנשים אחרים. הן עשויות לחשוב שמוות הוא יצור מפחיד או אדם שחוטף אנשים. ויכולות לחשוב שהמוות מדבק. כדי למזער את הנטיה לחשוב שדברים שהילדה עשו הובילו לאירוע או יכולים למנוע השנות של האירוע חשוב להסביר באופן ברור ולהדגיש את הסיבות לאובדן (אם יש) ואת העדר האחריות והאשמה של אף אחד מהמשפחה. בגיל הזה נפוצה התעניינות בפרטים הפיזיים.

גיל 9-12: בגיל זה כבר יודעים שמוות הוא סופי ומגיע לכל הצמחים ובעלי החיים. ובכל זאת, ילדות רואות את המוות כרחוק מעצמן ועשויות להתעניין מאוד בתהליך הפיזי של המוות. בגיל הזה ילדים בגיל זה ילדות יביעו דאגה להשפעות האובדן על העתיד המיידי שלהם.

בני נוער: מוות לקבוצת גיל זו הוא גם מרתק ומפחיד. כפי שהם נאבקים כדי לזייף זהויות שלהם, המוות הוא בעיקר מאיים. אובדנים עלולים להפוך בני נוער לילדיים ותלותיים. בני נוער יכולים להרגיש כי המצב מחייב אותם לתפקד כמבוגרים. בני נוער חשים שלא בנוח עם כל דבר שעושה אותם שונים מעמיתיהם.


מודעות פרסומת