לידה שקטה

(art by Mary Ann Reilly, source)

"הנה, מילותיי, מניסיוני, מלימודיי, מתוכי.
לא לפחד מדיכאון, דיכאון היא רק מילה.
להתחבר לרגשותייך, לאבלך, לתאומייך,
לאפשר, להיות.
אובדן הוא הגעה לתהום, אל תפחדי ממנה,
היא מפחידה בעיקר מרחוק, נתפסת
כחשוכה, קרה, פעורה, נמוכה.
כשמגיעים אליה, לתחתית, רואים שיש מיטה, עם שמיכת פוך רכה חמה ומלטפת ,
כנסי אליה, התעטפי.
באותה תהום ארורה נמצא בור הכאב,
את יכולה לאמר וצעוק שם את כאבך,
עד תום.
זה תפקידו, מתמלא בכאב ומרוקן את כאבך.
ובאותה תהום יש שקט, חיבור לעצמך, לאני האמיתי שלך.
שם, אף אחד לא ישאל מדוע את בוכה, או עצובה,
מה? עדיין את מתאבלת? לא עבר?
ואף חברה בתהום האובדן, לא תאמר לך שזה לטובה, או שאלו לא היו ילדים אמיתיים, או שיבואו אחרים.
כאן, בתהום האובדן יקבלו אותך איך שאת: עם הרחם המדממת, הנפש הקרועה, העניים הנפוחות.
כאן זה מנוחה.
הרשי לעצמך, לנוח, לבכות, להתאבל,
לצערי אין תרופות סבתא. פשוט לא נמצאה אחת שכזאת.
יש רק דבק, שם בתהום, שעוזר להדביק את הרסיסים.

כיצד לעלות מהתהום ( הנוחה והחמימה?)
להיות מוקפת בתמיכה, כאן זה בהחלט מקום נהדר .
אם תרגישי שאת זקוקה לתמיכה נפשית, עשי זאת.
לעשות דברים שעושים לך טוב, גם אם זה לבכות תחת השמיכה,
לשמוע מוסיקה, לכתוב.
בעיקר לאפשר לעצמך, לקבל את עצמך.
עם כל האכזבה והכעס הבלתי נמנעים."

ענת פש, פורסם בפורום אובדן הריון – תמיכה בתפוז.

"כשהבאנו את גורי היינו השלישיה המאושרת בתבל
וכשגורי נפטר לא הייתה יותר תבל.
ואבא של גורי אחז בלבי ואני אחזתי בלבו בתוך כל השחור ומאז אנחנו בונים תבל אחרת."

איילת שוורץ בהזמנה לתערוכת אומנות שלה

"לפני פחות משנה הכרתי חברה, היא היתה בהריון ואני נקלטתי חודשיים אחריה, ככל שהזמן עבר התקרבנו, תכננו תוכניות, לשתינו היו בנות, בעלה עבד עם בעלי, היא ילדה במרץ יצאה בידיים מלאות בתינוקת יפייפיה, באפריל כשגילינו שאין דופק היא ישר הגיעה לבית החולים, בעלי לא היה מסוגל להיות בחדר הלידה, ההורים גרים הרחק מכאן, היא הציעה להיות איתי בלי לחשוב פעמיים. עמדה לידי עד הסוף, עודדה חיבקה והייתה לי כמו לאם, היא גם היחידה שראתה את הילדה כי אני פחדתי פחד מוות מלהציץ, מאז היא לא עוזבת אותי לשניה, אך מצד שני לעולם לא מציקה, מייעצת, יודעת להגיד את הדברים הנכונים, ובעיקר היחידה שאני מרגישה בנוח לבכות לידה ואיתה, ללא ספק בלעדיה לא הייתי מסוגלת לעבור את התקופה הזו, היה לי קשה בהתחלה להיות בקרבת התינוקת שלה, אבל לאט עם הזמן הרגשתי שהקרבה אליה סוג של מרפאת ומחזקת אותי, היא סיפרה לי לא מזמן שיש לה חברה שגם עברה לידה שקטה והן לא מדברות בגלל שהיא לא ידעה מה להגיד ואיך להיות שם לידה, אז החברה ניתקה איתה כל קשר, בגלל סתם חוסר תקשורת ואי הבנה, אז אני כנראה סוג של תיקון עבורה, אז אם את כאן, חברה "לשעבר" של חברה. תדעי שהיא אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ולא מפסיקה לדבר עלייך, הגיע הזמן לסלוח, מתחננת בפנייך שתפתחי לה את הלב בחזרה."

טל מלכה

"אני מתקשה מאוד לדבר עם מי שלא מכיר ויודע על זה, וגם קשה לי האינטראקציה עם כאלה שיודעים ומעולם לא דיברתי איתם על זה (כי הם שמעו מגורם שלישי..). בשבילי היא נוכחת באופן רוחני.לא גשמי. אני מרגישה את הנוכחות שלה בדברים קטנים כמו יד מכוונת, כמו מלאך שומר. זה מה שנשאר לי ממנה ומה שלעולם יהיה לי ממנה.

אני לא יכולה לתת לה שם או קבר כי בעלי מאוד לא מסוגל להתמודד עם זה ואני לא יכולה לחשוב רק על עצמי בזה.
ביני לבין עצמי יש לה שם. רק אני יודעת אותו. אני מדברת אליה המון בלב.
אני גם רציתי בהתחלה שאף אחד לא ישכח לי אותה אבל בעצם, אני חושבת וכמעט בטוחה שהאנשים הקרובים והחשובים באמת רואים אותה בי בכל פעם. היא חלק ממני כמו שתמיד הייתה. הרי היא מתה בתוכי, ובכך הטביעה את חותמה בי. אני ההנצחה שלה במובן הזה."

"לפני תשעה חודשים זה קרה.
תקופה של הריון שלם…. לפני תשעה חודשים ילדתי תינוק מהמם. כל כך יפה. כל כך שלי.
הניחו אותו עלי לכמה רגעים וזהו… ואז נפרדנו.. נפרדנו לעולמים.
מאותו הרגע לא הרגשתי אותו יותר. לא חיבקתי אותו יותר. לא הרחתי אותו יותר. הוא כבר לא היה שם. הוא עזב, כנראה כמה ימים לפני שילדתי… אבל אותי פיזית הוא עזב באותו הרגע לעולמים.
אז למרות שהכל נראה בסדר כלפי חוץ, אני נשברתי, התמוטטתי, התפרקות לרסיסים. ולאט לאט בזכות האיש שלי, בזכות הבנות שלי, בזכות המשפחה שלי ובזכות החברים שלי, לאט לאט כל רסיסי ממני התחיל לחזור למקום, להתחבר ולהיראות מחדש. אז נכון שיש המון שברים והמון רסיסים קטנים שלעולם לא ישובו למקומם והסדקים כל כך גדולים ולפעמים אפילו נראים לעיין, במיוחד לאלו שמכירים אותי טוב. אבל חזרתי… אני אותה עדי..רק עם כמה סדקים. אבל אני אותה עדי. שמחה אוהבת מחבקת ומאושרת (בדרך כלל)
אני לא צריכה שתרחמו עלי ובטח שלא תתנו לי עצות. אל תגידו יהיה בסדר ואל תגידו את עוד צעירה יהיו לך עוד ילדים. אל תבטלו אותו. הוא שלי. אתם לא יודעים, אבל הייה לו כבר שם..
אתם יכולים לשאול עליו. אם אתם מסוגלים, אתם יכולים אפילו לתת לי לשפוך את הלב ואולי אפילו לתת כתף לדמעות שלי. אבל רק אם אתם מסוגלים. כי לדבר עליו על התינוק המהמם שהיה לי, גורם לי לפעמים לבכות.
ולפעמים לא.
ולפעמים כן.
אז רק אם אתם מסוגלים.
ילדתי תינוק בשבוע 38. במשקל של שלושה קילוגרם. הוא נולד ללא רוח חיים.
אהבתי אותו מהשניה שהוא נוצר. ידעתי מתי נוח לו ומתי פחות.
ידעתי מה הוא אוהב שאני אוכלת ואיזה שירים גורמים לו לרקוד. אני אהבתי אותו מהשניה שהוא נוצר וכנראה שאוהב אותו לנצח. הוא שלי וישאר שלי לעד.
אז אל תבטלו אותו. אל!!!
תנו לו את המקום שלו. אבל רק אם אתם מסוגלים…
ואני… אני מבטיחה להמשיך לאהוב, ולחבק ולתת מעצמי כמה שאני רק מסוגלת
מבטיחה
אבל כשאתם רואים את הסדקים. אל תתעלמו מהם.
אתן בטוח תבינו אותי …
לא מסוגלת עדיין לכתוב ולפרסם את זה במקום אחר…"

עדי שמאלוב שרמן

"הבוקר התעוררתי מוקדם ועברה לי המחשבה בראש, שהפעם הראשונה שאחזיק את הצאצא הבכור שלי, תהיה מוכתמת בכאב של הזכרון של הלידה השקטה. המחשבה הזאת היתה מכאיבה מאוד.
ניסיתי לתקן אותה – שאלתי את עצמי האם כאב הוא בהכרח כתם, ועניתי לעצמי שלא, שהוא סימן של גדילה וצמיחה, ודמיינתי כמה אני אעריך את הרגע הזה הרבה יותר ואהיה בהודיה, הרבה הרבה יותר. "

יוליה ויינשטיין

"לפני שנתיים איבדתי את הבן הבכור שלי, לא נפרדתי ממנו, לא חיבקתי לא נישקתי, לא קברתי
איבדתי אותו בלידה שקטה בשבוע 32.
לידה – ציטוטק, בלון צירים אפידורל לחיצות הכל – לידה .
ואז שקט.

ילדי האהוב לא הותיר עקבות.