כתבה: דסי אלעד, הדולה של היולדת

הסיפור הוא על אישה בלידה שלישית שבעברה שתי לידות שקטות.

שרוני אהובה, אני כולי דמעות רק מלהתיישב לכתוב את הסיפור.
שני הריונות ראשונים שנגמרו באופן מפתיע וכואב בשבועות מתקדמים. שתי לידות של עוברים ללא רוח חיים. פעמיים נפלת לתהום. פעמיים קמת, חבולה ופצועה, והחלטת שאת ממשיכה.
אלי הגעת עם תחילת ההיריון השלישי, עם בנזוג חדש, יאיר, שזה לו ההיריון הראשון. בתישאול הראשון ענית לשאלתי שאת לא מעשנת. שאלה שיגרתית, תשובה שיגרתית, אבל האף והלב שלי הבינו את האמת. סיפרת לי על ההריונות הקודמים, סיפרת לי שאת נעזרת כרגע בתרופות נגד חרדות, כי הציפייה היא בלתי נסבלת, כי הפחד קיים בכל נשימה, כי הסיוטים בלילה קשים.
סיפרת שהתרופות עוזרות, פעילות גופנית גם. ניסינו ביחד למצוא מה עוד יכול לתמוך, איך להיעזר, איך להתגבר ולהתחזק יום אחרי יום. מה להשיב לשאלות המתרוצצות בראש ואיך להחזיר את הנשימה שנעלמת בכל פעם שהמחשבות מציפות.
והימים עוברים, את משתדלת להקפיד על שיגרה צפופה, זה עושה לך טוב. שומר אותך בשפיות יחסית. עבודה, יוגה, שחייה, ארוחות לפי שעון, שעות שינה סדירות.
יאיר עושה הכל כדי לעזור, להקל, לתמוך, הוא צעיר ממך, קצת מבוהל מהעוצמות שלך, אני מרגישה, גם הוא צריך תמיכה. מלא בטוב לב ונכונות, רצון לעזור בכל דרך, וכל כך כל כך אוהב אותך. עשינו פגישה אחת לבד, אני והוא, את לא ידעת אבל זו היתה הבקשה שלו ממני, וכמובן ביקש שלא תדעי. בפגישה הוא מספר על הלילות הטרופים בבית, על הסיגריות שאת חושבת שהוא לא יודע שאת מעשנת, על העומקים שבאהבה שלכם, על הרוך שלך שהוא מרגיש שאת מצליחה לפעמים לגעת בו.
ואני..? נמסה כולי אל מול הסיפור שלכם. אני בסך הכל דולה, מה אני יודעת. אני לא פסיכולוגית. הדבר היחיד שאני יודעת מעומק ליבי זה כמה כח יש לאהבה. כמה שאהבה היא מרפאת, מרככת, עוטפת ונושאת את הכאב למחוזות אחרים, איך זכית בכזה איש! מתפללת בכל הכח בשבילך, בשבילכם, שהכל יעבור בשלום, אמן אמן אמן,
שבוע 30 מגיע ואיתו גוברות החרדות. ההיריונות הקודמים הסתיימו סביב השלב הזה באופן דיי דומה: ערב אחד אין תנועות. בהיריון הראשון סחבת את כל הלילה עם התחושה שמשהו לא בסדר ורק בבוקר הלכת להבדק וגילית שאין דופק. בהיריון השני מיד עם תחושת חוסר התנועות רצת למיון נשים רק כדי לגלות שהסיוט חוזר על עצמו, והשמיים שוב נפלו עליך. מאיפה הכוחות לעבור שוב גיהנום צרוף..?
ככל שהשבועות מתקדמים את מתחילה לאבד סבלנות ושפיות. החרדות בלתי נסבלות, את שוכרת מוניטור ביתי ונצמדת אליו ברוב שעות היום. כבר לא אכפת לך שהוא יידע שאת מגניבה סיגריה פה ושם. עצבנית, חסרת שקט, אבל כל כך מודעת לעצמך, כל כך רואה, כל כך משתדלת. אוסרת על עצמך לנהוג, ממשיכה לדבוק בסדר יום. כמעט כל יום אנחנו מדברות.
בשבוע 37 הרופאה מציעה לך ניתוח. זכותך לבקש, היא אומרת. את לא רוצה. כולם מסביב בהלם, (אפילו אני) מאיפה הכוחות?? מאיפה האומץ? את רוצה לחכות לתינוק שיוולד בזמן שלו, באיזשהו אופן בלתי הגיוני את מצליחה להמיר את הפחד לכוח. "אני מרגישה בגוף שלי, בכל תא, שהפחד שלי הוא שלי, וכח החיים שלו הוא שלו, ואסור לי לערבב ביניהם. הכוחות האלה מתקיימים במקביל, ושניהם בתוכי", כך את אומרת לי בדמעות, מותשת, נסערת, כמה ימים לפני הלידה. ויאיר – מחזיק לך את היד, מלטף, דמעות בעיניו.
והנה הגיע היום. ככה, בתוך הסערה, הלחץ והדמעות, התרופות, הלילות המסוייטים, השיחות, וההרגעות. תינוק אחד קטן החליט שהגיע הרגע. פשוט.
בדיוק ליוויתי את הילדים לגן ברגל ונפרדתי מהם כשהגיע הטלפון ממך שהמים ירדו ויש צירים. "ואני מרגישה תנועות!!!" את צועקת לי בהתרגשות. אני רצה הביתה, איך דווקא עכשיו יצאתי ברגל בלי אוטו… הריצה משחררת ממני קצת מתח. מגיעה הביתה, חוטפת את התיק ונכנסת לאוטו. פתאום אני מבינה שאני קצת לחוצה… ומה יהיה אם..? רק שלא… לא, הכל יהיה בסדר! חייב להיות!! נוהגת ומתפללת, שרה בשקט ומדברת איתך בליבי.
אני מגיעה לחדר הלידה. מבחוץ אני שומע את המוניטור דופק בקולי קולות. נשמע טוב… כשאני נכנסת את מפנה אלי את מבטך והעיניים שלי פוגשות את העיניים שלך. גדולות ופרועות (זוכרת שאלו המילים שעברו בי). חיבוק ארוך ופרץ בלתי נשלט של דמעות. "אוי דסי אני מתה מפחד!!! רק שהוא יהיה בסדר! יהיה בסדר נכון???" את מתייפחת. והוא מאחור, מלטף, והצירים יפהפיים והמוניטור – מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע אותו בווליום כזה חזק. לאט לאט את נרגעת, ואנחנו כולנו חוזרים לנשימה ביחד, וממלמלים את המנטרה "אני יולדת חיים", שאת בעצמך חיברת תוך כדי צירים.
ובכל ציר הפחד מתערבב עם הידיעה,
והכאב גדול מנשוא כי גם הלב כואב כל כך,
וכל האנרגיה של חודשי ההמתנה הארוכים מתנקזת עכשיו אל רגעים קשים של דם יזע ודמעות,
וכשמגיע הרגע הגדול שבו נולדים חיים פועמים וקיימים במלוא עוצמתם, כולנו בוכים –
התינוק – כי הוא פשוט נולד,
אני – דמעות בעיני ובעומק ליבי,
המיילדת – כי היא כל כך נוכחת איתנו ומבינה ויודעת,
האבא – כי הגיע הרגע שבו גם הוא נולד, כאבא,
האמא – בוכה מעיניה, מליבה, מהרחם שלה, מכל נשמתה והוויתה. מתקשה להניח את ידיה על הגוף החי ,הקטן והחמים הזה שהונח על חזה. מהססת, לוקחת לעצמה רגע, מסיטה את השיער הדבוק לפניה, מסתכלת עליו בפליאה – ומחבקת.
ואני אלופת המילים והפואטיקה – אפילו לי לא היו מילים לנוכח עומקי הרגע הזה.

שרוני אהובה, באומץ. באהבה גדולה ובכאב אינסופי – ילדת חיים.