לידה שקטה

(art by Mary Ann Reilly, source)

{אזהרת טריגר : ילד קשת}

אמצע הלילה. ואני לא מצליחה להרדם. הלב מתפקע מאושר. כן, לא התבלבלתי. כן, אני. שרק לפני פחות משנתיים אבדתי את רואי שלי.
אני כל כך מרוגשת שלא מצליחה לחזור לישון. לידי ישן ליבי, בן כמעט ארבעה חודשים.
אני מסתכלת עליו, טובעת באהבה. ולא מאמינה לטוב מזלי על שהביא לי את הילד היקר הזה. ומיד מתגנבת המחשבה שמשהו עלול לקרות. שאצטרך להפרד.
אני כותבת ודומעת. ומפחדת נורא
זה קורה המון מאז הלידה השמחה. כמו כשמחליפים משקפיים ומזגוגיות שרוטות ולא עדכניות עוברים לראות כל חד. והצבעים והצורות הכל נראה כל כך חי. ככה אני מרגישה הרבה. חד. אהבה חדה לכל מי שיקר לי. בכל מיני רגעים פרוזאים. אהבה שמציפה כמו באיזו מלודרמה. ואז כאב חד מפלח ושוקע אט. הכל זמני. וקול פנימי בא ומזכיר לי: תראי, שימי לב, לכל היופי הזה, לכל הטוב הזה. תרגישי. זה מה שיש..
היום הלכתי להגיד שלום ותודה למרפאת ההריון סיכון שבה טופלתי בהריון שאחרי האובדן. בקושי הצלחתי לדבר מרוב התרגשות. לחזור לשם – למקום הזה שהכיל את כל האימה שלי. שבאתי אליו בריצה בבכי כל פעם שחשבתי שאבדתי את ליבי .. אני יורדת למטה ומטיילת עם ליבי בעגלה למטה. הוא חסר שקט. ומזכיר לי עד כמה אני נסערת. אני הולכת למטה ובוכה ובוכה. פורקת מעט את המתח שעוד נשאר אצלי, את הפחד.. בוכה על ההריון הזה.. שלא נשאר ממנו מזכרות נעימות, תמונות .. הריון שרק רציתי שיסתיים, שעבר כל כך לאט, שהיה מלא בחרדות, בבכי
הכאב נשאר והאושר על ליבי
הכל כל כך חד
איך אפשר לישון 🙂 ???