לידה שקטה

יש אצלי שתי ספירות

היום הנורא, יומיים בעצם, היום שגיליתי שאין דופק, והיום אחר כך שבו ילדתי את רואי שלי

והיום הנהדר, היום שבו הפסקתי לדאוג בטירוף לשלומו של ליבי, והיום שבו הוא נולד

מי היה מאמין שהחיים שלי יהיו כל כך סוערים. לפעמים זה מוזר לי שאני היא זו שעומדת בלב הסערה. איך נשארתי עומדת בכל הטלטלות הללו.. איך הנפש מוכנה לשינוי החד הזה בין תקווה והתרגשות לעצב אין סופי, בין אימה לבין רגיעה ואושר? כנראה שנשאר אצלי משהו מכל הזפטות האלה, ולפעמים כשאני מנסה לעכל את כל מה שהיה, אני מחפשת את השאריות האלה. מה נשאר אצלי מכל תהפוכות הגורל של השנים האחרונות?

ואז פחד מתגנב.. אולי אם אתייחס ללידה הטובה כאל סיום סימטרי, הגורל יתאגר אותי שוב בעוד אסון? אני מפסיקה לחשוב ועוברת הלאה. זאת פאקינג שארית רצינית. אני מתקשה לחשוב בחופשיות.. ומגנה על שלוות הנפש שלי כמו ילדה שצועדת "רק לא על הקווים" .. קשה להתקדם ככה, אם בגלל אפשר להגיע, כי יש מקומות שבשביל להגיע אליהם חייבים לדרוך על הקווים.. ואני עדיין לא מוכנה להסתכן..

אתמול קראתי טקסט של אם ששכלה את בנה בסוף הריון, כמוני. היא כתבה שלעולם היא תתאבל, ולעולם תחשוב בכל צעד ושעל איך בנה שמת היה לו היה חי. אני זוכרת שכך חשבתי שחיי יהיו. כי קראתי מישהי שכתבה כך. שעות בכיתי על כך שכל חיי צילו של ילדי שאבדתי יהיה שם, מזכיר וכל כך כואב.

אבל הצל של ילדי שנפטר אינו מופיע בכל רגע. ויש הרבה ימים שאינו מופיע בכלל. הרבה פעמים הוא מופיע כשמשהו שקשור אליו קורה, ואז אני נזכרת, יש משהו אולי בבטן שמגיב לזה, כיווץ, כמו לאחר שמכאיבים. אבל אני מרגישה רק את הכיווץ, לא את הכאב, כמו מי שתרגלה הרבה את האגרוף הזה.