מאת: דובי דולב

 

בהתחלה לאוכל לא יהיה טעם. הם יושיבו אותך ויניחו אותו מלפנייך, הם יושיטו לך את המזלג ליד ויחתכו לך את השניצל ויגידו לך שאת חייבת לאכול. לא תהיה לך יכולת למחות ואת תנסי לקרב פרוסת עגבניה אל פיך ותרגישי שהיא ענקית ושאין שום סיכוי שהיא תיכנס פנימה וכל לעיסה תהיה מאבק. את תעברי בין לבכות ללבהות. את לא תזכרי דבר ובו בזמן תזכרי הכל. לא תביני איך עברת מחדר לחדר, איך האנשים סביבך התחלפו אחד בשני, מה קדם למה, אך תזכרי את צבע כיסוי הראש של המזכירה ששאלה אותך מה שלומך, את ההתלחשות של המתולתלות שישבו על כיסאות ההמתנה וניסו לנחש אותך, את המבט של האחות כשהיא מבינה שאת לא לגמרי מבינה. הדמעות יתערבבו בהכל. כשאת אוכלת, כשאת מחרבנת, כשאת ישנה. כן. אפשר לבכות מתוך שינה ולקום מכוסה בדמעות. את בכלל לא תביני איך הצלחת להירדם. את תרצי שיחבקו אותך ואת תרצי שאף אחד לא יגע בך. את תרצי שהגוף יפסיק לכאוב כל כך ואת תרצי שהוא לא יפסיק לכאוב אף פעם. את תסתכלי על הבטן שלך. היא הייתה הקסם הכי גדול של החיים. היא הייתה בית חם ומגן ונעים ואוהב. והיא איננה. וכל מה שתרצי זה שתהיה לך שוב בטן. לחיות שוב את אתמול ולהישאר שם. להישאר ברגעים שגופך הצליח לייצר חיים. את תרגישי בור נפער והעולם כולו בולע אותך כשכל האנשים נשארים כמו מרחפים מעל פני הקרקע. לא תביני איך הם מחייכים. ואת תרצי שמישהו יכסה את הבור עלייך. את תצאי לשמש החמה של יולי ויהיה לך קר. לאט לאט התחושה תחזור. את תרגישי רעב ותסיימי את כל האוכל מהצלחת. אולי אפילו תבקשי עוד. בלילות, את תבכי לפני השינה. תשחררי את הכל הכל עד לריקנות. אבל יום אחד תהיי פשוט כל כך עייפה ותרדמי עם עיניים יבשות. את תראי דברים בחיים שלך והם יצליחו להעלות בך חיוך. אולי זה אישך, אולי זה ילד נוסף שלך, אולי אחיין. אם יהיה לך את המזל שלי יהיו לך כל השלושה. את תחייכי וזה יכאב כי השריר הזה לא פעל כבר המון זמן. כי את מרגישה שאת בוגדת בתינוקת שלך. כי לא יעלה על הדעת לחייך שוב. את תסתכלי על האנשים סביב. כל מראה של עגלה, או סלקל או אישה בהריון ידקרו ואת תנסי להבין למה השמחה הטבעית והפשוטה של החיים לא יכלה להיות גם שלך. חברה תספר לך שהיא בהריון ואת לא תרצי לשמוע, אבל את תעלי בכח חיוך על פנייך ותגידי לה שאת מתרגשת בשבילה ותתפללי שבידיים מלאות, כי זו לא סתם אמירה שאומרים בתגובה אוטומטית, זו תפילה של ממש. ותחכי בסבלנות שיעברו תשעת החודשים שלה, למרות שלך לא היו תשעה, ותנסי להתקרב אליה ותנסי להתרחק ממנה ותתאמצי כל כך לשמוח בשבילה בכל שבוע שעובר ותכעסי עליה על שאין לה מושג שכואב לך כל כך. כן עדיין כל כך כואב לך. ויום יבוא ואת תסתכלי על האיש שלך ואפילו תגידי תודה. תודה שיש לו יד שממשיכה ללטף גם כשהוא עצוב כל כך. תודה שהוא שוכב לצידך. הוא יהיה כמו אוויר שאפשר לנשום. את תחזיקי לו את היד ותתחזקי. הזמן יעבור ואת לא תרגישי שהוא עשה דבר אבל אז תביני שהצלחת להכין לעצמך אוכל, לחייג בכוחות עצמך לחבר, לבקש עזרה. מדיי פעם את תחזרי לבור. זה יקרה בהפתעה והאנשים שסביבך כבר לא יהיו שם. או שיהיו אבל לא יבינו- הרי כבר חייכת, אכלת, התלבשת, יצאת מהבית. וגם את לא תביני. אבל הפעם תצליחי להושיט יד ויהיה מי שימשוך אותך.
הכאב לעולם לא הולך. הוא הופך להיות כמו איבר נוסף בגוף. כמו הילה שעוטפת אותך. את תתחנני לאבותייך שישמרו עליה למעלה ואת תתחנני אליה שתבוא רק רגע בחלום לעשות לך שכל. לעשות לך סדר ברגש. אולי היא תבוא ואולי היא לא ואולי זה רק תת המודע שלך שמסרב להיכנע לך. אל תצפי מאנשים. הם לא יהיו מדויקים לך. הם תמיד יגידו את המילים הלא נכונות (כי למעשה אין מילים נכונות). מי שיודע את מה שאת לא יגיד דבר. הרשי להם לחבק אותם. מגע יכול לרפא.
את תחפשי את אלוהים. בין אם היה לך אותו קודם או לא. יש מי שמוצאת ומתמלאת ממנו נחמה ויש מי שתקבע שאיננו, כי אם ישנו אז למה?
את תרגישי לבד. שרק לך קרה הנורא מכל. שלאף אחד אחר זה לא קורה. דעי שאנחנו כאן. אנחנו עומדות לידך בתור לסופר, נמצאות בגינה, אנחנו מכונית אחת מאחורייך בפקק. את לא לבד. ואם תרצי נחבק אותך.
את תרגישי שהחיים בגדו בך. וזה נכון. אבל למרות זאת המשיכי לבחור בהם. היכנעי לזרם ולכח שלהם. הרשי להם לסחוף אותך.

מודעות פרסומת