נובמבר 2018

סתם בוקר יום שישי

אני סוגרת את דלת האמבטיה. יש בגבה שלושה מתלי מגבות. אני חושבת אם כדאי לכתוב ליד כל מתלה את שם הילד.ה כדי שלכל אחד תהיה מגבת משלו. חושבת ומיד מתחרטת, כי מה יהיה אם נאבד את מי מהם (לא כותבת אחד מהם, כי מי אמר שזה יהיה רק אחד, אולי שניים אולי את שלושתם). מה יהיה אם הם לא תמיד יהיו פה להתנגב, וישאר מתלה שיזכיר כל הזמן את החסר.

ואז שוב מבינה, שאם הרע מכל יקרה, העולם יוכל חהפוך למתלה מגבת, וזה לא ישנה דבר, הכאב יהיה בלתי נסבל לא משנה איך ומה אעשה

מבינה שאף פעם המספר שלוש הוא לא שלם ופשוט. אף פעם לא שלוש נקודה. אני לא אמא לשלוש, או אולי לארבע, אם נכלול את רואי ואולי לכלול גם את מי שלא סיים טרימסטר ראשון, ואז בעצם אני אמא לשבעה.. או שאולי אני משלה את עצמי ואהיה אמא לפחות משלוש..

מודעות פרסומת