הילדים מתארגנים לצאת ליום ההולדת של הבן דוד שלהם. אני לא יכולה להצטרף באותו היום. ממש לפני שיוצאים, שחר, הבכור שלי, בא אלי ונותן לי חתיכת לגו. לא הבנתי ושאלתי עם העיניים. הוא אמר שזה לתינוק. "לתינוק?", "כן, זה שסיפרת לי עליו".
שחר היה בן שנה ותשעה חודשים כשרואי נפטר בבטן בסוף ההריון. סיפרתי לו כשזה קרה, אבל הוא היה כל כך צעיר ולא היה שיח גלוי בבית שיאפשר לו לגדול ולעבד את זה בהדרגה. במשפחה שלי לא הזמינו אותי לדבר על רואי ועל האובדן, ואני לא יזמתי כמעט. פעם בשנה אמא נוסעת לאנשהו – ומישהו בא לשמור על הילדים.. מאוד קטן כזה, שלי פרטי.. אבל ידעתי שזה גם שלהם. גם של שחר שנולד לפניו וגם של ענבר וליה שנולדו אחריו.
סיפרתי לו על זה השנה, הוא כבר בן 9, סיפרתי כי הוא אמר משהו על הריון, שלא לספר לו בתגובה, זה להסתיר ממנו. סיפרתי, כי היה צריך כבר מזמן.
לפני כמה שבועות, התוודעתי לספר חדש שמתווך אובדן במהלך הריון לילדים. סמדר סלע גלבוע, כתבה אותו על הסיפור המשפחתי שלה ובשיתוף עם ילדת הקשת שנולדה לה אחרי האובדן. היא הציעה לשלוח לי אותו במתנה ושמחתי מאוד לקבל אותו. אבל משהגיע, הנחתי את החבילה העטופה בעדינות מתחת להרבה הרבה דברים. לכמה ימים, הייתי צריכה להתרגל אליה. ולמצוא לה זמן ראוי.
אני כותבת פה, אחרי כמה שנים שלא כתבתי.. לא יכולתי שלא, כי זה ספר כל כך מיוחד.. שמכיל בשפה ברורה ועדינה את הרגשות הקשים, והאובדן הבלתי נתפס. אני לא רוצה לספר עליו ולא להראות ממנו, כי לכל אחת הוא ידבר אחרת וזה משהו מאוד אישי שיקרה בינה ובין הספר – אבל מזמינה אתכן להתרשם ממנו באתר של המחברת. אני מקווה שהוא יהיה הדרך שלי לספר לילדי הקשת שלי.
כשסיפרתי לשחר, הוא שאל על קבר, ואמרתי לו שיש, ושאני הולכת כל שנה. הוא שאל מתי, אמרתי שיום השנה יוצא קרוב ליום הולדת של טל, הבן דוד. הוספתי שאני מביאה לו גם משהו מהם, מהצעצועים שלהם. הוא שאל מה, ואמרתי שבשנים האחרונות הם מאוד אוהבים לגו, אז אני מניחה לו על הקבר כמה לגואים.
לידה שקטה 
