{נכתב ע"י לינדסי הנקה, לחצי למקור באנגלית}

לאמא היפה והשבורה, בבוקר לאחר שלבך נקרע מנשמתך,

אני יכולה להגיד לך שהיום, את תתעוררי, גם אם לא תרצי. הבדיחה האכזרית של העולם היא שאת עדיין כאן והילד שלך לא, ומעתה החיים שלך יתפצלו לנצח ל "לפני" ו- "אחרי" מות ילד(ת)ך.

את תקומי, בדיוק כמו השמש, בין אם תרצי או לא, כי אין לך ברירה אחרת. ייתכן שתתעוררי לבד במיטה שלך או במיטת ילד(ת)ך הריקה בה העברת את הלילה בשלולית של דמעות שלא מוכנות להאמין. או שאולי את מתעוררת במיטת בית חולים, כמו שקרה לי, מעורסלת בידיו של בן זוגך האוהב כשידו העדינה מלטפת את הלחי שלך בשקט.

לרגע קט לא תזכרי, תהי מעורפלת ותחשבי שקמת ליום רגיל, שהכל בעולם בסדר והחיים עדיין הם כמו ב"לפני". אבל אז, הו אחות יקרה ושבורת לב שלי, אוי כמה הייתי רוצה שהחלק הזה של היום לא יקרה, אבל הוא יקרה, כי כמו שתלמדי, מהר וללא רחמים המציאות תמיד מנצחת, והיא עומדת להגיע אליך. עוד אלפית של שניה עוברת, וגופך מתמלא ביגון מענה ובחוסר רצון להאמין כשאת נזכרת שהיום הוא היום הראשון של החיים ב"אחרי" שהילד שלך מת.

כשההכרה הנוראית מציפה את הוויתך, ייתכן שתצטרכי להסדיר את הנשימה, שנעתקה כי איך אפשר עוד?? חלק מהנשמה שלך כבה. כאילו חלק מהגוף שלך חסר, הילד שלך, אבד.

כל מה שאני יכולה לומר לך, אמא יפה ושבורת לב, הוא שגם לי היה בוקר כזה. גם אני נאבקתי כדי למצוא אוויר לנשימה, מילים לומר שלא חונקות בדמעות, וקרקע יציבה לעמוד עליה. גם אני מכירה את כאבי התופת שמלווים אובדן של ילד. וכן, כאב הלב הוא רב מכל כאב פיזי. קצצו את זרועי, קטעו את רגלי, נקרו את עיני. כל זה, כל זה, היה קל יותר לשאת מלאבד התינוק המתוק שלי. לאבד ילד הוא עינוי לנשמה.

כל מה שאני יכול להגיד לך אמא יפה ושבורת לב, הוא שגם אני עברתי בדרך היסורים הזו. הייתי רוצה להגיד לך שזה נהיה קל יותר, שזה לא יכאב ביום ה847 כמו שכואב לך היום, ביום הראשון. אני כל כך רוצה לומר לך את המילים האלה, אבל אז הייתי משקרת וגם מבטלת את האהבה, הכמיהה שלך, והצער שלך.

מה שאני כן יכולה להגיד לך הוא שזה שונה ביום ה847 "אחרי". בדיוק כמו שזה יהיה מחר שונה, ביום השני, החמישי, והשלושים..

מה שאני כן יכולה להגיד לך הוא שאת תמיד תאהבי  ותגעגעי לילד שלך ושלעולם לא תשכחי אותם או את השמחה והאהבה שהם הביאו לחיים שלך, לא משנה כמה זה יהיה כואב לזכור.

מה שאני כן יכולה להגיד לך הוא שאת תמשיכי. את תשרדי ויהיו אפילו ימים ב"אחרי" בהם את תחייכי ותצחקי שוב. לפעמים עם קלילות ושמחה ממש כמו בימים של "לפני".

אני יודעת שעכשיו את לא יכולה לתאר לעצמך שזה יקרה. אני יודעת שזה הדבר הכי גרוע שהחיים אי פעם הביאו לך.

אני יודעת.

ואני יודעת שאת יכולה לשרוד …

כי גם אני שרדתי..

ומהיום שלי ה847 "אחרי", אני מצטערת. אני בוכה עליך כשאני כותבת את זה, אני בוכה עלי ביום הראשון, כי אני יודעת שזה כל כך קשה. אבל כאן ביום 847 אני בסדר. והכי חשוב אני רוצה שתדעי שאני איתך וכך גם כל האמהות השכולות האחרות שעברו את ה'יום הראשון' שלנו. אני כאן כעדות שתוכלי לעבור את זה. את תשרדי. ואני שולחת לך אהבה מהיום 847 שלי אליך ביום הראשון שלך.

.

מודעות פרסומת