מוקדש באהבה לצוות חדר לידה בביה"ח קפלן – שעזר לי לצאת בידיים מלאות, עם חיוך גדול ועם טעם כל כך טוב מהלידה

כבר מתחילת ההריון אני רואה את התאריך הזה. האופק שלי – היום הראשון בשבוע 38 אז אבוא לבית החולים ללדת. רק להגיע לשם בשלום, רק להגיע לשם..

בלילות של החודש האחרון להריון הייתי מתעוררת בין שלוש לחמש בבוקר ומחפשת ברשת משהו על לידות לאחר אובדן. איך יולדים פוסט טראומה? איך מפעילים לידה? האם מה שהיה בלידה השקטה נמצא בלידה השמחה, כמו שמכנה אותה הדולה שלי ? ואם כן – איך אפשר להתמודד עם זה? המון שאלות שלא מצאתי עליהן מענה. אני כותבת פה את סיפור הלידה שלי. זה קצת קשה לי – כי זה מאוד פרטי בשבילי. אבל אני כותבת את זה עבור כל אישה שתצטרך לעבור את זה ותרצה קצת לדעת על איך זה היה בשביל אחרות. אבל זו רק הלידה השמחה שלי. אנא שתפו בתגובות בלידה השמחה שלכן – טבעית או קיסרית, על ההכנות שלכן ללידה, ועל כל מה שתרצו. למען אותן נשים שבין שלוש לחמש בבוקר מחפשות איזה קצה חוט – איך עושים את זה??

הלידה השמחה שלי

היום אני כותבת ממרום שבועיים אחרי התאריך אופק הזה. הגעתי לבית החולים ערב לפני. כי התחילו צירים ולא הצלחתי להרגיש איתם טוב את התנועות. הופתעתי מהצירים. בשני ההריונות הקודמים הגעתי לשבוע 41 בלי שום סימן לצירים. והפעם כבר שבועות שאני מכינה את גופי ללידה (ההכנה:בעיקר דיקור וגם שתיית סרפד/פטל ולקיחת תמציות הומאופטיות ושמן נר הלילה וגם הרבה דיבור עם התינוק שלי על העזיבה המתוזמנת של הבטן שלי). וכנראה ההכנות צלחו – בדיוק בשבוע 38 מתחילים צירים.

אז התחילו צירים ופחות הרגשתי תנועות ואז, כהרגלי בחודש האחרון נסעתי למיון. במיון החליטו לאשפז אותי כשהראתי להם הפניה שיש לי מהרופא להפעלת הלידה בבוקר ראשון. בנתיים הצירים נעלמו. שמחתי על האשפוז עד שהתברר לי שהאשפוז יהיה במחלקת יולדות כי כך נהוג אחרי שבוע 38 וגם כי אין מקום במחלקת הריון סיכון (שם התאשפזתי שבועיים לפני כשהרגשתי הפחתה בתנועות). להגיע למחלקת יולדות בלי תינוק – זה היה קשה כל כך. והברירה היחידה שהיתה לי היתה לחתום שאני משתחררת על דעת עצמי בניגוד להמלצות הצוות. חתמתי חתימה שכזו כמה שעות לפני מותו של רואי, לא יכולתי לחתום כך שוב. לא יכולתי לעשות שום דבר שהיה דומה לסוף ההריון הקודם. אז נשארתי ביולדות. זה התיש אותי לנסות לא לראות את התינוקות. את הנשים שילדו. והפתיעה אותי עוצמת הקושי. וההבנה שאני עדיין כנראה לא מאמינה שההריון יסתיים בטוב. שגם לי בקרוב יהיה תינוק קטן לטפל בו, ממש כמותן. משהו בחוויית האשפוז שלאחר הלידה השקטה (שהיה בבית חולים אחר, שם לא אושפזתי ביולדות בכלל) – השתחזר וכאב הציף אותי עד שאחות שראתה אותי בוכה בבוקר שלמחרת, הלכה מיד וטלפנה עד שמצאה עבורי חדר במחלקת הריון סיכון. שם המנהל המחלקה הוא רופא המעקב הריון שלי, ושם כולנו באותה קלחת – איפה שהריון זה פחד אינסופי, ואיפה שהריונות שמסתיימים בתינוקות הם לא מובנים מאיליו. נרגעתי באחת.

לא היו לי שום תנאים ללידה. באותו היום בצהריים התחלנו זירוז עם בלון. זו מין צינורית שמכניסים לצוואר הרחם, ומזריקים לו נוזלים כדי מכנית להרחיב את צוואר הרחם. הוא אמור לצאת כשיש פתיחה של 3 ס"מ. ואם לא, מוציאים אותו אחרי 24 שעות. ההכנסה היא פרוצדורה מעט לא נעימה אבל לא כואבת, מה שכן – מעכשיו היה לי מין צינורית די גדולה שמודבקת לירך הפנימית שלי. התלוצצתי עם בן זוגי שהשם הנכון לבלון הוא "עז" – כמו העז בסיפור המשפחה שצפוף לה. איזה כיף היה להפטר מהניג'וס של ה"עז" – שדרשה קואורדינציה בשביל ללכת ובעיקר בשביל לעשות פיפי.

בבוקר המחרת, יום שני, בבדיקת הרופא, מסתבר שהבלון יצא מצוואר הרחם ואני יכולה לרדת לחדר לידה. שמחתי כל כך. האחות נותנת לי כותנת של חדר לידה – אני הולכת להתרחץ ולהתכונן. כשאני נכנסת בדלת הכניסה לחדרי הלידה אני רואה שחדר 1 פנוי. היא מפנה אותי לחדר 2. אני רוצה את חדר 1 – שם יש מקלחת ושירותים צמודים, ואני רוצה אותם למקרה שאזדקק למקלחת כדי להתמודד עם הצירים.

ללידה הזאת נכנסתי בלי להחליט מראש. בלידה הראשונה שלי, באתי נחושה לא להשתמש באפידורל. זאת היתה לידה די קשה – עם שעות של צירי פיטוצין ויצאתי ממנה מפורקת פיסית ונפשית. ללידה השניה שלי, הלידה השקטה – באתי ברצון כמה שיותר להקל על עצמי, ולא להרגיש אותה – ובקשתי אפידורל כבר מההתחלה. והפעם – לא ידעתי איך ללדת. לא ידעתי אם כדאי לקחת אפידורל – חששתי ממנו, ורציתי גם ללדת כמה שיותר באופן טבעי, אבל מנגד – ההריון הזה התיש אותי, בסופו כבר פיסית הייתי שבר כלי. לא התאמנתי כל ההריון כי חששתי שפעילות גופנית תפגע בעובר, וזה כבר היה הריון שלישי, במהלך ארבע שנים, ואני כבר בת ארבעים.. הרגשתי שלא אוכל לעמוד בלידה פעילה, להתמודד עם הצירים.. בכל זאת, פניתי למנהל חדר הלידה ואמרתי לו שאצלי מפעילים לידה, אבל בכל זאת הייתי רוצה ללדת ללא אלחוש, ואם זה בסדר – ארצה לעבור לחדר 1. הוא מסכים, ואני בשמחה מעבירה את התיק שלי ואת בן הזוג שלי 🙂 לחדר 1.

בחדר, המיילדת מכניסה את הפרטים שלי למחשב ואז מחברת אותי למוניטור. אני רואה את המשקל ולידו אני מזהה ידונים. המראה שלהם מערער אותי. הזכרון מהמשקל שבלידה הקודמת חוזר אלי.. ואיתו פתאום הרגשת רווחה עצומה, כמו לנחות על רשת בטחון לאחר הליכת לוליינות. תשעה חודשים אני הולכת על חבל דק, בלי שום רשת, ופתאום הרשת נפרשת ואני קופצת אליה: זה נגמר – אני הולכת להיות מנוטרת עד שיגיע התינוק שלי. אם משהו יקרה יקחו אותי לניתוח ואם לא, הוא יגיע פה אלי. משהו שכבר היה חלק ממני – באחת נעלם, החלק הזה שכל הזמן היה על המשמר, מפחד, דואג, לא מוכן להאמין ולקוות – הזמזום הבלתי פוסק הזה של מצב חירום נדם. איזו הקלה.. והידון – זה הידון שיחבוק את ידו. הידון הזה היה הדבר המוחשי הראשון שהיה שלו. לא הכנתי בבית כלום. לא סלקל, לא בגדים, הבית מבולגן ולא נקי, ואין שום סימן שתינוק בקרוב יגיע. הידון היה הסימן הראשון שלי שהוא יגיע.. 

אני שוכבת במיטה ומחברים לי פיטוצין. אני דואגת למינון מפחדת מצירים כואבים. כל עשרים דקות מגדילים את המינון אבל לא מתחילים צירים, כלומר המוניטור מראה צירים סדירים אבל אני לא מרגישה כאב. השעות עוברות וכלום. הייתי בטוחה שכבר אלד עד הלילה אבל הלילה מגיע ושום דבר לא משתנה. הרופא נכנס ומציע שנפקע את המים. אני מתייעצת עם הדולה שלי ועם המיילדת שהייתה אמורה לילד את רואי – הן חושבות שאין מספיק תנאים ומייעצות לי לסרב. אני מותשת כולי – כל כך חיכיתי לתאריך הזה. את כל הכוחות שלי גייסתי כדי להגיע עד לכאן ונותרתי חסרת כוחות עוד לחכות. כבר לא יכולתי להיות לא מנוטרת והרופא מתנה את ההשארות בחדר לידה בפקיעת מים. אני לא רוצה לפקוע אבל גם לא מוכנה לוותר על ניטור רציף. איכשהו הצלחנו למצוא פתרון ביניים – שנלך לישון בחדר התאוששות שם יחברו אותי למוניטור כל הולילה ומחר בבוקר אחזור לחדר לידה. אני ובן הזוג שלי נרדמים במיטת התאוששות אחת.

למחרת, יום שלישי – בן הזוג שלי הלך לעבודה. הבנו שזה הולך לקחת זמן והעדפנו שבן הזוג יהיה בעבודה כל עוד אין לידה פעילה ועם בננו בן השלוש שממש לא מבין מה קורה כי אפילו לא יכולתי להגיד לו עד לפני שבוע שיש לי תינוק בבטן. אני בחדר לידה יום שלם מעלים פיטוצין אבל הצירים לא כואבים. מסבירים לי שפיטוצין פועל על רצפטורים שנמצאים על הרחם. הרצפטורים נוצרים לקראת הלידה ואצלי, הרצפטורים האלו עדיין לא נוצרו (בלידה השקטה הפיטוצין הפעיל לידה תוך כמה שעות, אבל זה היה בשבוע 41, וכנראה הגוף שלי מייצר אותם בשבועות מתקדמים). הבשורה הטובה – החשיפה לפיטוצין אמורה לצור את הרצפטורים. עוד יום שלם אני מבלה בחדר לידה ללא צירי כאב. מחוברת למוניטור נון סטופ, האחיות מחליפות מדי פעם את דפי הרישום של המוניטור כשמסתיימת החבילה. אני כבר יודעת איך לחבר את עצמי, ואיך להבדיל בין האטת דופק ובין זה שהמוניטור מתחיל לקרוא את הדופק שלי במקום את זה של התינוק שלי. אני כבר יותר רגועה. הרבה מדברת בטלפון עם כל מי שדואגת לי, וגם המיילדות ממש מקסימות. כל כמה זמן מתחילות להשמע צעקות ואז בכי של תינוק. לפעמים אני מצליחה להשאר קולית אבל לפעמים אני כל כך מקנאה ולא מאמינה שזה בקרוב יהיה גם לי. בערב מציעים לעבור לסוג זירוז אחר. פרופס. זו מין טבליה שמחדירים לצוואר הרחם והיא אמורה לעזור ליצירת תנאים טובים יותר לצוואר הרחם, בדומה לבלון. אני מתעניינת למה העדיפו לתת לי בלון ולא פרופס, ומבינה שפעמים רבות הפרופס יוצר צירים ללא הפוגה שמקשים על היולדת ללדת ללא אלחוש ולכן הם העדיפו את הבלון. אני מסכימה.

עדיין הפתיחה 2.5 והצוואר רחם אחורי (ממש לא בלידה..)

ביום רביעי כבר התחילו צירים כואבים. אני כל היום על כדור פיזיו. הצירים אכן ללא הפוגה. סופסוף משהו מתחיל.. אני שומעת בלופ את השיר שבן הזוג שלי הכין לי ללידה. לא מאמינה שהוא לא ידע בכלל מה משמעות הקשת בז'רגון של קהילת האובדן..

השיר שקבלתי מתנה ללידה:

יום שלם אני כואבת ובלילה מנסה לישון קצת. לא האמנתי שאצליח לשכב במיטה עם הצירים שהיו אבל הצלחתי לבסוף. התעוררתי בארבע בלילה, ואני לא מרגישה כלום, שום כאב. קמתי וכלום – נעלמו הצירים. נשברתי לגמרי ; שוב התרחקה ממני הלידה, כל הכאב שסבלתי היה לשווא, שוב אני חוזרת לנקודת התחלה.

בביקור רופאים הבדיקה הראתה להפתעתי שיש התקדמות: שצוואר הרחם התרכך ושהוא מרכזי. שינויים בפתיחה לא היו. נכנסת המיילדת שרון, ואומרת לי שהיום אני יולדת איתה, ושזה יהיה עד שלוש כי אז מסתיימת המשמרת שלה. אני שוב מתחילה לקוות. מחברים אותי לפיטוצין ושוב מוניטור מראה צירים אבל אני לא מרגישה כלום.

לקראת שתיים עשרה בצהריים שוב בודקים אותי ואין שינוי, אני כבר עייפה מלקוות. עייפה מלפחד.. באחת בצהריים אני אומרת למיילדת שרון שאני מיואשת, שזה לא יקרה היום. היא מציעה לבדוק אותי שוב. רק מתחילה הבדיקה ואני מרגישה מים חמים. המים פקעו. אני מתרגשת מהקרבה למים שעטפו רק לפני רגע את התינוק שלי. שרון מבקשת שאשכב על הצד ושלא ארד מהמיטה (שלא ישמט חבל הטבור). אני שוכבת על הצד. היא נותנת לי גז צחוק ומסבירה לי איך לשאוף מהמסכה בכל ציר. מופיע ציר חזק מאוד. אני נעזרת בגז צחוק, אבל הציר היה מאוד כואב. עוד ציר מגיע ואני מבינה שלא אוכל להתמודד עם הכאב ומבקשת אפידורל. עשר דקות אחרי שרון בודקת פתיחה. שש וחצי. אני אומרת לבן הזוג שיזמין את הדולה שלי. מגיעים עוד כמה צירים כאלה, ארבע-חמש – ממצב של אין כאב עברתי לצירים מאוד כואבים ואני לא יכולה להקל על עצמי ולעמוד במהלכם. אני נאבדת בתוך הכאב.. לא צועקת, יותר רועדת. מועכת את ידו של בן הזוג.. והמרדים מתעכב

פתאום אני מרגישה משהו שונה – לוחץ מתוכי אני אומרת לשרון היא אומרת שזה התינוק שלי, הוא יוצא. אני המומה, ציפיתי לשעות של צירים, והוא, התינוק הגאון שלי, מדלג על כל השלבים, בלי שום דחיפה מצדי פשוט יצא לעולם

סגלגל ועגול (3.5 קילו).. החזקתי אותו והוא מביט בי.. אין גבול לאושר

בן הזוג שלי דומע

הייתי רוצה לכתוב 'סוף טוב – הכל טוב', אבל זו רק ההתחלה – שאני מתפללת כל הזמן שתמשיך להיות טובה

זו הודעת הלידה שלי בפורום של תפוז

ואחרי הכל, זה האוסקר שלי וגם לי יש תודות 🙂

לכל מי שעזרו לי להגיע לכאן:

לצוות מרפאת הריון סיכון של מכבי ברחובות – לפרופ' אדי וייסבוך ולאחות ורוניק, שפעם אחר פעם היו צריכים להיות עדים לאימה שלי כשפחדתי שההריון הסתיים בעוד אסון, ושכנראה גם להם היה קשה איתי בשניות האלה עד שהמוניטור משמיע את הדופק. תודה על הרגישות שלכם, ועל ההבנה שבמקרה שלי הרפואי והנפשי ארוגים זה בזה: ושפעמים רבות הייתי זקוקה למענה רפואי לצרכים הרגשיים שלי.

לצוות הרפואי במחלקת הריון סיכון, יולדות ובחדרי הלידה של בית חולים קפלן – לאורך כל הביקורים שלי, כשבאתי רועדת למיון בלילות, כשאושפזתי כי פחדתי להיות לא מנוטרת, כשבאתי להפעיל את הלידה – הייתם תמיד כל כך רגישים, ונוסכי בטחון. זה כל מה שהייתי צריכה – וזה עולם ומלואו בשבילי.

לנשים שליוו אותי בהריון ובלידה בדאגתן, במחשבותיהן בתפילותיהן ובלבן הרחב: על עיבוד הלידה הקודמת, ומתן משמעות ומקום לאובדן : מיכל רוזן,  על הדקירות ועל החיבוקים : יפית בניה, על הנשימות והשפיות: חגית בן שחר, על ליווי הלידה ועל הקוליות: טלי כהן ומעל הכל – על עיבוד האבל, והליווי במהלך ההריון והלידה – מיכל בונשטיין. הרגשתי מוקפת ומוגנת באור המיוחד שלכן.